ד"ר נורינה הרץ: "אנחנו חיים במאה הבודדה ביותר אי פעם"

"אנשים מרגישים היום הכי בודדים מאי פעם", קובעת ד"ר נורינה הרץ, אחת הכלכלניות הידועות בבריטניה. ולא, היא לא מתכוונת רק לימי הקורונה. "עוד לפני שהמגפה העולמית היכתה, היינו בנקודת פתיחה שבה כחצי מהאנשים ברוב המדינות אמרו שהם מרגישים בודדים לעתים קרובות או לפעמים. ופתאום כולנו מצאנו את עצמנו במצב שבו נכפה עלינו בידוד, ריחוק חברתי. בדידות הפכה לתכונה המגדירה של זמננו אפילו יותר".

התחושות האלה של הרץ התגברו כשהיא עצמה נדבקה בנגיף בחודש מרץ ונאלצה לבודד את עצמה ולהימנע ממגע. "הייתי צריכה להתבודד בבית שלי ולשמור מרחק מבעלי, בלי טפיחה מעודדת על הזרוע, בלי חיבוק. התגובות הכי בסיסיות ללחץ והרצון שלנו לנחם זה את זה היו אסורים.

"הווירוס והשלכותיו מנוגדים לאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים, שהם להיות יחד, להתחבר עם אחרים. אנחנו יצורים של ביחד, שמחווטים להתחבר זה לזה, והווירוס לא מאפשר את כל זה".

הבדידות הגוברת עומדת במרכז ספרה של הרץ "המאה הבודדת" (The Lonely Century), שיצא לאור באנגלית בספטמבר לאחר ארבעה ספרים פרי עטה שתורגמו ל-22 שפות. למחקר שהוביל לכתיבתו היא הגיעה דרך כמה תחנות - שהצטלבו.

"לפני חמש שנים בערך הבחנתי שהסטודנטים שלי באוניברסיטה בודדים מבעבר. בשעות הקבלה הם סיפרו לי כמה הם מרגישים לבד, ובמשימות הקבוצתיות שנתתי להם, שמתי לב שקשה להם לתקשר פנים אל פנים. כשהזכרתי את זה בפני נשיא אחת מאוניברסיטאות ליגת הקיסוס, הוא אמר לי שהם נתקלים באותו הדבר, ולמעשה המצב כל כך גרוע שהם נאלצים להדריך סטודנטים חדשים איך לקרוא הבעות פנים בחיים האמיתיים, כי כל כך הרבה מהם מגיעים בלי יכולת לקלוט את הרמזים הכי בסיסיים במפגש עם האחר".

קצה חוט נוסף מצאה הרץ בשיחות שלה עם מצביעים למה שהיא מכנה 'הימין הפופוליסטי'. "נסעתי בעולם, ראיינתי מצביעי טראמפ בארה"ב, מצביעי לה ליגה באיטליה, מצביעי לה פן בצרפת. קראתי את הספרות האקדמית. מהסיפורים שלהם ומהמחקרים הבנתי שבמידה רבה בדידות היא החוויה המשותפת של המצביעים האלה".

באותם ימים חקרה הרץ את נושא הבינה המלאכותית בעולם העבודה וגם בחיים הפרטיים. "נתקלתי בכמה חברות שמכרו רובוטים חברתיים, כאלה שתוכננו במפורש כדי להיות חברים או לטפל בבני אדם. בעצמי התחלתי לחוות חיבה גוברת ל’אלקסה’ שלי. מנתוני השוק היה ברור לי שיש ביקוש גובר לג’אדג’טים ורובוטים כאלה כדי להקל את משבר הבדידות. זה היבט אחד של מה שאני מכנה כלכלת הבדידות.

"כל הדברים האלה גרמו לי להבין שאנחנו חיים במאה בודדה יותר מכל המאות שלפניה, וכאמור, כל זה עוד לפני המגפה".

 סטודנט בברזיל. "בדידות הפכה לתכונה המגדירה של זמננו אפילו יותר" / צילום: רויטרס - AMANDA PEROBELLI

"אנשים בעולם מרגישים שמתעלמים מהם, שהם שקופים"

נורינה הרץ (53) משלבת בקריירה שלה בין עולמות האקדמיה, התקשורת והאקטיביזם. בגיל 18 כבר סיימה תואר בכלכלה ופילוסופיה מ-UCL (יוניברסיטי קולג', לונדון), ובגיל 21 קיבלה את התואר השני במנהל עסקים מוורטון. היא המשיכה לקריירת ייעוץ (כולל ברוסיה שאחרי נפילת ברית המועצות), וממנה חזרה מפוכחת ללימודי דוקטורט בכלכלה בקיימברידג'. את שמה קנתה בתחילת שנות האלפיים, עידן של מחאות נגד הגלובליזציה, עם ספרה הראשון "ההשתלטות השקטה". בשנים שלאחר מכן הייתה לדמות ציבורית, כולל פרופילים בעיתונות, מקום ברשימות האינטלקטואלים המשפיעים, הרצאת TED, דיון פומבי עם בונו על יוזמת הפילנתרופיה שלו וגם חתונה מתוקשרת. כיום היא מרצה כפרופסור של כבוד ב-UCL.

הרץ היא ילידת בריטניה עם שורשים ישראליים. שני הוריה נולדו כאן ("בזמנו זה היה פלסטינה"), אביה בחיפה ואמה בפתח תקווה. הם היגרו, כל אחד בנפרד, לבריטניה, ונפגשו שם. הרבה מקרובי המשפחה שלה עדיין חיים בישראל.

למה את מתכוונת כשאת מדברת על בדידות?
"המחשבה הראשונה שעולה אצל רוב האנשים היא מחסור בחברים, אהבה או אינטימיות או תמיכה. בדידות היא כל זה כמובן, אבל היא יותר מזה. היא קשורה לא רק לניתוק מהמשפחה ומהחברים, אלא גם לניתוק מהאזרחים, מהממשלה, מהמנהיגים הפוליטיים. זו לא רק הרגשה של היעדר תמיכה מאלה שהכי קרובים לך, אלא גם הרגשה של חוסר תמיכה מהמעביד שלך, מהממשלה, מהמדינה".

בדידות היא לא עניין חדש. היא מעסיקה את המין האנושי לא מעט זמן, והרץ מזכירה בספרה דוגמאות קלאסיות מעולמות הספרות והתרבות, מ’ברטלבי הלבלר’ של מלוויל ועד 'כל האנשים הבודדים’ של הביטלס (ולא חסרות גם דוגמאות בתרבות העברית, כמובן).

לנוכח כל הדוגמאות האלה איך אפשר לקבוע שדווקא המאה ה-21 היא המאה הכי בודדת?
"ברור שאי אפשר לבסס את הקביעה הזאת באופן אמפירי, כי אין לנו נתוני סקרים מהמאה ה-19 למשל. אבל אם מסתכלים על מחקרים משנות השמונים ואילך, רואים גידול עקבי בבדידות ברחבי העולם בהגדרה המסורתית שלה. בדידות בקרב תושבי ערים, בדידות בקהילות כפריות, בדידות בקרב צעירים וזקנים.

"במקביל אנחנו רואים עלייה באינדיקטורים שקשורים להגדרה רחבה יותר של בדידות. גם במדדים לחיבור או ניתוק מעמיתינו האזרחים ומהמדינה אנחנו רואים עלייה בבדידות בעשורים האחרונים".

"אם מחברים את השניים יחד, די ברור שתחושת הבדידות אכן גברה. וכמובן, הנתונים הכי עדכניים אחרי המגפה מצביעים על עלייה ברורה במדדים המסורתיים של בדידות".

בישראל הרבה אנשים באמת מרגישים זנוחים. הממשלה לא הצליחה למנוע סגר שני, לתכנן את פתיחת הלימודים כמו שצריך. אפשר למצוא בשיח הציבורי הרבה ביטויים לתחושה שלאף אחד לא אכפת ממך.
"זה המצב גם כאן בבריטניה וגם בארה"ב. מרגישים ככה בכל מקום, חוץ מנורבגיה או ניו זילנד או גרמניה (שמאז הראיון נאלצה להדק שוב את מגבלות הקורונה - א"פ). וזה עוד ביטוי בן זמננו לבדידות כפי שאני מגדירה אותה - ההרגשה שמתעלמים ממך, שאתה שקוף, לא נתמך, שהמדינה זונחת אותך ואתה חסר אונים כי אינך יכול לעשות משהו לגבי זה. זה מצב קיומי שרווח מסביב לעולם כרגע".

 דיון סוער בכנסת. "בישראל האזרחים מרגישים זנוחים על ידי מקבלי ההחלטות" / צילום: שמוליק גרוסמן - דוברות הכנסת

כשאת כותבת על עליית הימין הפופוליסטי, את מדברת על 'חימוש הבדידות’. למה הכוונה?
"מאז שנת 1992 התחילו אקדמאים לחקור את הנטייה של אנשים שמרגישים בודדים או מבודדים חברתית להצביע לפופוליסטים מהצד הימני של המפה, בהם ז’אן מרי לה פן (ראש מפלגת החזית הלאומית בצרפת באותם ימים - א"פ). ב-2016 הייתה סבירות גבוהה שיותר אנשים שהצביעו לטראמפ יגידו שיש להם מעט מאוד חברים או אנשים שהם יכולים לסמוך עליהם מאשר המצביעים של הילרי קלינטון או ברני סנרדס".

הרץ מספרת על אריק, אופה פריזאי מצביע לה פן שפגשה ב-2019 במסגרת המחקר שלה. "הוא סיפר לי עד כמה הוא היה בודד אם לא היה מוצא קהילה בקרב החזית הלאומית, שמקפידה על מפגשים שבועיים קבועים. לדבריו, הוא בחן גם מפלגות אחרות, כולל בשמאל, אבל שם לא מצא תחושת קהילה. שמעתי דברים דומים מג’ורג’יו, בעל עסק קטן ממילאנו, שאוהד את סלביני, מנהיג לה ליגה. שם הוא מצא את הקהילה שלו, שאיתה נפגש לארוחות ערב.

"פופוליסטים ימנים הצליחו להתחבר יותר לקהל הבוחרים הבודדים. לעתים קרובות זה קשור למקום העבודה. בארה"ב אנחנו רואים שטראמפ מדבר לגברים ממעמד הפועלים, שבעידן של חוזים זמניים או כלכלת חלטורה לעתים קרובות אין להם אחווה של מקום העבודה או של האיגוד המקצועי, שאולי הייתה פעם.

"אבל פופוליסטים ימנים פונים להיבט נוסף של בדידות. הם מדברים על התחושה שמתעלמים ממך, זונחים אותך. טראמפ מדבר על האנשים הנשכחים וגם לה פן. הם מדברים על התחושה שיש לכל כך הרבה אנשים, שהם נזנחו על ידי הפוליטיקאים המסורתיים. כמובן שהקהילה שהם מציעים אקסלוסיבית מאוד. יותר מכל, מה שמגדיר אותה הוא מי לא יכול להיכנס אליה: טראמפ קורא לבנות את החומה או מכנה את הקורונה 'הווירוס הסיני’; סלביני תוקף מהגרים שלוקחים את מקומות העבודה של האיטלקים. מה שהפופוליסטים האלה עשו באופן מבריק הוא להציע קהילה, אבל כזאת שתחומה היטב".

וכמו שאומר האופה מפריז, נראה שהשמאל לא נותן הרבה תחרות לימין הפופוליסטי.
"פעם אנשים שהרגישו זנוחים ונטושים היו פונים לשמאל, אבל הוא הפסיק לספק להם את מפגן הקהילתיות, והיום מפלגות ימין עושות זאת במקום. העצרות של טראמפ, המפגנים, הרטוריקה הקהילתית - כל אלה מדברים לאנשים שמרגישים מבודדים ורוצים להיות חלק ממשהו".

 טראמפ בעצרת בחירות בפלורידה. "בודדים נוטים להצביע לפופוליסטים ימנים כי הם מספקים להם קהילות אקסקלוסיביות" / צילום: רויטרס - CARLOS BARRIA

רובוטים שנועדו לארח חברה

במקום שבו קיים צורך אפשר בדרך כלל למצוא מי שיענה עליו תמורת הסכום הנכון, ובספר שלה הרץ מדברת לא מעט על עליית כלכלת הבדידות - שלל המוצרים שמיועדים לספק לנו חברה, או לפחות את הצורך בה, וחברות שעושות מאמץ כדי לגרום לנו לא להרגיש לבד. אלא שלפעמים לא מסתתר יותר מדי מאחורי ההבטחה, ואת זאת ממחישה הרץ דווקא באמצעות החוויה שלה באחד מסניפי WeWork בתל אביב בימים שלפני הקורונה. "באחד הימים הייתי שם וחילקו מלבי למי שהגיע לעבוד - לכאורה דרך מעולה לבנות קהילה, כי אנשים באים ואוכלים יחד. אבל בפועל כל האנשים עמדו בתור עם הראש בטלפון, לא דיברו זה עם זה. כל אחד לקח את המלבי והלך לאכול אותו לבד על השולחן שלו".

הרץ מוצאת כאן המחשה לתופעה שהיא מכנה We Washing ("על משקל Green Washing, לשים תווית של 'ידידותי לסביבה' על קוטל מזיקים כימי רעיל", היא מסבירה). בשנים האחרונות ראינו מקבץ שלם של עסקים שמנסים לענות על הצורך בתחושת קהילה. חלק מהם עושים את זה באופן אותנטי, אבל אחרים פחות. הם שמים את התווית של קהילה על המוצר, אבל בלי להיות אותנטים.

"WeWork היא אולי הדוגמה הכי בולטת לכך. בתשקיף להנפקה שלהם הם השתמשו במילה קהילה אולי 180 פעם ועדיין הרושם האישי שלי בסניף בתל אביב היה פחות 'אנחנו’ ויותר 'אני’".

זה לא אומר, אגב, שהרץ לא מאמינה שחברות יכולות לתת מענה אמיתי לצורך בקהילה ובחברה. היא אפילו נותנת דוגמאות ישראליות, כמו הרובוט החברתי ElliQ, שנועד לבדר אנשים מבוגרים, או חברת המגורים המשותפים VENN (התל-אביבית במקור), שיוזמת ארוחות לכלל הדיירים.

אם לחזור לדוגמה שלך על המלבי, יש גם משהו הגיוני בלאכול ליד השולחן שלך. זה מקום שעולה כסף וצריך להיות יעילים.
"זה נכון. אם מדברים על יעילות, זו סביבה מעולה להיות בה. אבל מה שהם מוכרים הוא קהילה, זו ההצעה השיווקית שלהם, ואם אתה מחפש משהו מעבר, זה לא בהכרח מה שתקבל.

"במובן מסוים אנחנו נוגעים כאן בנושא גדול יותר. סביבה כלכלית ניאו-ליברלית של 'כלב אוכל כלב’, להתקמבן במקום לעזור, לאגור במקום לשתף, 'אני קודם’ - וזה הלך הרוח ששולט ב-40 השנים האחרונות מאז רייגן ותאצ’ר - לא מתיישבת עם תחושת החיבור, שיתוף הפעולה והקרבה. הייתי טוענת שבטווח הבינוני והארוך יש לזה גם השפעה כלכלית. משנים של מחקר אנחנו יודעים שכאשר אנשים מרגישים מחוברים זה לזה, כשמערכות יחסים בין אנשים או אפילו בין נותני שירות ללקוחות הן חזקות יותר ואותנטיות, אז קיים אתוס של לעזור זה לזה בזמנים קשים - ויכולה להיות לזה השפעה חיובית גדולה על השורה התחתונה".

 סניף WeWork בתל אביב. "כשהייתי שם חילקו מלבי כדי שאנשים יאכלו יחד, אבל כל אחד חזר עם זה לשולחן שלו" / צילום: שירן כרמל

"ישראל נכנסת להאטה, תיזהרו"

בספר שלה הרץ גם מבקרת את הקפיטליזם של בעלי המניות, קוראת למדינת רווחה נדיבה יותר וגם מציעה למסות יותר עשירים וחברות בינלאומית. אלה נושאים שנידונו לא מעט בשנים האחרונות (היא עצמה דנה בהם בספריה). לפעמים נדמה שהיא מציגה קווי ביקורת מוכרים בהסתכלות על השיטה הכלכלית דרך פריזמת הבדידות.

"אני רואה את הבדידות גם כדבר מבני. אחת התמות שעולה באופן מאוד ברור מהספר שלי היא הצורך לעצב מחדש את הקפיטליזם ולעשות בו רפורמה. וזו לא איזו חשיבה מעופפת. אני אדם פרגמטי ואני מעוגנת בעולם העסקים - - אני מכהנת בדירקטוריון של וורנר מיוזיק גרופ. אבל בקרב הרבה אנשים בעמדות מנהיגות בעסקים ובקהילה האינטלקטואלית הייתה בשנים האחרונות הכרה גוברת בכך שמודל הקפיטליזם הנוקשה שמשל בצמרת בעשורים האחרונים לא משרת את האינטרסים שלנו. המודל הזה משחק תפקיד בהתפוררות הגוברת של החברה, ואין בו היגיון מנקודת מבט עסקית בטווח הרחוק. הוא בא על חשבון החברה כמכלול ובמיוחד על חשבון העובדים.

"ההזדמנות לעשות רפורמה בקפיטליזם ולהפוך אותו ליותר דואג ורחום מעולם לא הייתה גדולה יותר. במבט היסטורי התמורות הגדולות הגיעו בעקבות רגעים נוראים. ה’ניו דיל’ של הנשיא רוזוולט בארה"ב היה אחרי השפל הגדול. זה היה מכלול של תוכניות ויוזמות שנועדו לתת לעובדים עוד זכויות, להפוך את החיים לשוויוניים יותר, לעודד יצירות משרות. שירות הבריאות הלאומי בבריטניה נוצר על רקע מלחמת העולם השנייה. כך שעל רקע רגעים של משבר קולקטיבי, כמו שאנחנו רואים עכשיו, ממשלות הצליחו להציע גרסה חדשה של קפיטליזם".

 ראש ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן. "בין המדינות המעטות שאזרחיהן לא חשים את הבדידות כמצב קיומי" / צילום: רויטרס

גם בעיית הבדידות, טוענת הרץ, צריכה לבוא לפתחן של הממשלות, שיכולות לנקוט פתרונות כמו מימון תשתיות הקהילה. למה הכוונה? "מאז המשבר של 2008 אצלנו בבריטניה וגם בארה"ב ראינו ב-20 השנים האחרונות סגירה של ספריות ציבוריות, של מועדוני נוער, של מועדוניות לקשיש, תת-תקצוב של פארקים ציבוריים. אנחנו בעיצומו של משבר בדידות עולמי בחומרה שמעולם לא ראינו, אז צריך להפוך כיוון.
"גם ישראל נכנסת להאטה כלכלית, ואתם צריכים להיזהר מאוד שהממשלה לא תקצץ באזורים האלה - תלמדו מטעויות העבר".

במקביל הקורונה שלחה רבים מאיתנו לקנות אונליין, לעבוד וללמוד מהבית - ויש המזהים כאן מגמה שרק תתגבר. בספרה היא מדברת על הסכנה של מיסוד מה שהיא מכנה 'חיים לא מגע’. "יש כאן שתי מגמות סותרות שמתקיימות במקביל. עוד לפני שהקורונה היכתה ראינו עלייה במספר האנשים שמזמינים אוכל באפליקציות שליחויות, שקונים אונליין, שעושים שיעורי התעמלות ביוטיוב. כמובן שווירוס הקורונה האיץ את כל זה.

באותו הזמן אנחנו רואים עלייה בכלכלת הבדידות. אנשים מחפשים דרכים להתקהל, לעשות דברים יחד. אפשר לראות עלייה בכמות האנשים שהולכים להופעות, שעושים שיעורי כושר יחד, שהולכים לחדרי בריחה, ריבוי חללי מגורים ועבודה משותפים. שני הדברים האלה הופיעו יחד.

"בכל מקרה, אני חושבת שאנשים נחפזו מדי להכריז שהמצב הנוכחי שלנו הוא הנורמלי החדש. ההיסטוריה מלמדת שהצורך האבולוציוני הבסיסי, התשוקה להיות יחד, הוא חזק להדהים. כמה שנים אחרי השפעת הספרדית של 1918, וירוס שהרג מיליוני אנשים, מועדוני ג’אז באמריקה היו מלאים עד אפס מקום ובתי קפה והברים בגרמניה היו עמוסים באנשים. לאחותי יש סטודיו ליוגה בתל אביב, ואחרי הסגר הקודם, כשמכוני הכושר נפתחו מחדש, אנשים הסתערו על השיעורים בו למרות שהיא הציעה שיעורים בזום. יש דוגמאות כאלה מכל העולם. אז אני חושבת ששני הטרנדים יתקיימו במקביל, אבל אני הייתי שמה את הכסף על המשך העלייה בכלכלת הבדידות".

לסיכום אני שואל אותה על ההקשר הוחני של הבדידות בימינו. סבא רבא של הרץ, ג’וזף הרץ, היה הרב הראשי של בריטניה ושל כל חבר העמים בשתי ממלחמות העולם, והדת, כפי שהיא עצמה אומרת, סיפקה אז מענה על חלק מהצרכים שהיא מדברת עליהם.

"אנחנו רואים את התגברות תחושת הבדידות בקשר ישיר לירידה במשקלם של כנסיות, מסגדים ובתי כנסת בכל העולם. במדדי בדידות קהילות דתיות הן הרבה פחות בודדות מקבוצות אחרות. אבל למרות שאני מכירה בעובדה שהדת יכולה לחבר בינינו, אני לא קוראת לחזרה לצורת חיים דתית. במקום זאת, אני שואלת איך אנחנו יוצרים את הקתדרלות החילוניות למאה ה-21, את אותה תחושה של קהילה והשתייכות באורח חילוני. אני חושבת שממשלות, עסקים וכל אחד מאיתנו יכולים לשחק תפקיד ביצירת קהילות שיש בהן תחושה של סולידריות וחמלה כלפי אחרים".