תסתכלו על החורפנים - ותראו אותנו: מזל שממשלת דנמרק חזרה בה מההוראה להרוג את כל החורפנים

א. אף שהכול קשור, לדידי האירוע הדרמטי של השבוע לא התרחש בארה"ב אלא דווקא בדנמרק, שם החליטה הממשלה להרוג, להשמיד ולאבד 17 מיליון חורפנים - אם כי חזרה בה בסופו של דבר, אחרי שכבר השמידה יותר מ-2.5 מיליון. גם הולנד, ספרד ומדינות אחרות פתחו במבצעי הכחדה המוניים של החורפן. לאחר שהדבקנו את החיות המסכנות האלה בקורונה (החורפן, הסמור, החמוס, הלוטרה והתוכי - זהו את יוצא הדופן - נדבקים במחלות נשימתיות מהאדם), התגלה כי בכמה מהחורפנים עבר הנגיף מוטציה שיכולה לחזור חזרה ולהדביק בני אדם כשהיא שונה במעט, מה שעורר את החשש שהמוטציה עלולה לשבש את פעילות החיסון המתקרב.

אף שהמוטציה נתגלתה רק בכחמישית מחוות הגידול, ואף שהרוב המוחלט של החורפנים לא גילה תסמינים, גזר דין המוות היה מהיר ופסקני. מדה פרדריקסן, ראשת ממשלת דנמרק, טענה אומנם שקיבלה את ההחלטה בלב כבד, אבל הכריזה שהצבא יעשה את העבודה. טייסת מטוסי קרב תפציץ מהאוויר, חילות השריון והתותחנים ירככו את הקרקע ויחפו מרחוק כשלוחמים מהיחידות המובחרות ביותר של הצבא המלכותי הדני יפרצו פנימה ויחסלו את קיני ההתנגדות האחרונים שנותרו.

גם אם אני מקבל את המוסכמה שחיי אדם חשובים יותר מחיי חורפן - אפשר להתווכח על זה, אבל לא עכשיו - יהיה לי קשה להשתחרר מהמחשבה שוויתרנו עליהם במהירות רבה מדי. כל מה שהיה צריך זה חשש. אם מוטציה דומה הייתה מתגלה בכלבים, בסוסים או בג'ירפות, סביר מאוד להניח שהאצבע לא הייתה קלה כל-כך על ההדק, נכון? היינו דואגים, היינו נלחמים למצוא פתרון אחר, היינו מחביאים חתולים בעליית הגג או משהו בסגנון. קשה לדמיין ראשת ממשלה שולחת את הצבא לירות בחיות בית, לא משנה באיזו ארץ.

אבל מהחורפן, כך נדמה, לא הייתה בעיה גדולה מדי להחליט שהגיע הזמן להיפרד, אולי אפילו קל. מהטבע הוא כמעט ונכחד, והאדם מגדל אותו בשביל פרווה ושמן (שעושה פשוט פלאים בשיער, קראתי) בכלובי סוללה צפופים ונוראיים, שמהווים כמובן כר פורה להדבקות בשלל נגיפים. עד למותם האכזרי, מפתחים חורפנים רבים הפרעות אישיות קשות האופייניות ליונקים בשבי, כמו נמרים, דובים ופילים בגני חיות; התנהגות חוזרנית וכפייתית המלווה בדיכאון ואף באלימות עצמית. כשרואים אותם דוחפים בכוח את האף החמוד שלהם דרך חרכי הכלוב, זה לא כי הריחו משהו טעים או רוצים לברוח - את האופציה הזו הם אפילו לא יודעים איך לדמיין - הם פשוט פוגעים בעצמם.

לא זו אף זו, היה קל יותר להיפרד מהחורפן כי להבדיל מחיות משק אחרות, הוא תזכורת מתמדת לאכזריות ולאנוכיות האנושית. פרוותו היפהפייה הפכה שלא באשמתו לאסוציאציה לניתוק וליהירות, שהרי החורפן חי ומת אך ורק למען התענוג והפינוק של העשירים ביותר. הקיום של החורפן הוא כמראה שאנחנו לא רוצים להביט, ובטח לא להשתקף בה. כמו שיודע כל אחד, קל יותר לנפץ את המראה מאשר לשנות את איך שאתה נראה. נכון שבכל מקרה, הורגים את החורפנים בסוף, אבל בטח הדנים מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם עכשיו, סופסוף הם הרגו חיות למען בריאות המין האנושי ולא למען חגיגת יום הולדת לילדה של אוליגרך.

לעולם לא נדע מה חושב על זה ההמלט של החורפנים בפרפרזה על התרגום של שלונסקי. האם הוא יודע למה חי ולמה מת, האם הוא שואל את עצמו אם להיות או לא להיות, או רק נושא באורך רוח את חיצי הגורל האכזר של היות חומר גלם, את מכאוב הלב ואלף הפגעים שוט הזמן ולעגו, את חמס העריצים, את בוזם של השחצנים, את עינוי דין השליטים וכל הביזיונות אשר ינחל בני האנוש - הם הסיבה לאורך ימי ייסורי החורפן!

אני חושב על מילותיו האחרונות של החורפן האחרון בחווה האחרונה: מה חלומות אראה בתרדמת המוות, אחרי שננער חבלי עולם הזה, מה אחרי המוות - ארץ לא נודעת.
מיליוני חורפנים הושמדו וזה עצוב לי. בינינו, לדעתי קצת פרקתי עליהם את כל העצב שהצטבר אצלי בשבועות האחרונים. פעם אפילו עלו דמעות בעיניי למראה מכולה עמוסה בפגרי חורפנים לבנים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד, אבל אז קראתי ששוק המיליארדים העולמי של מוצרי החורפנים לא ייפגע משמעותית כי חלק משמעותי ממנו פשוט יעבור לסין, והתעודדתי.

כלומר, ההפך מהתעודדתי.

 תסתכלו על החורפנים - ותראו אותנו / איור: תמיר שפר

ב. חשבתי על כל החורפנים שמתו ומותם לא יפגע בתעשיית הפרוות כשקראתי את כתבתם של החברים עמירם ברקת ואריק מירובסקי בגלובס, ובה ענו די בקלות על "החידה של המשק": איך זה שכמעט מיליון ישראלים מחוסרי עבודה נעדרים מתמונת המקרו המפתיעה לטובה של הכלכלה הישראלית (הכוללת הכנסות ממסים, הוצאות בכרטיסי אשראי, לקיחת משכנתאות וקניית רכבים), שלפיה הפעילות הכלכלית בסגר השני כמעט ולא נפגעה, ובטח לא הביאה לקטסטרופה שהזהירו ממנה. בתמונת המקרו שמציירים המספרים אפשר למצוא ישראל אחרת מזו שאני חי בה, כזו שבה השכר הממוצע במשק עולה מתחילת הסגר בקצב מסחרר של 7.5% (לפי הלמ"ס) ואנשים קונים דירות ומכוניות כמו גרעינים.

איפה כל האנשים שאנחנו מכירים? התשובה ברורה, התמונה היא אשליה. המשבר הנוכחי פסח כמעט לחלוטין על העסקים הגדולים והעובדים החזקים ומתמקד במאות אלפי העסקים הקטנים ובמאות אלפי עובדים שרבים מהם מקבלים שכר נמוך וכמעט לא משלמים מיסים. בהיעדרם של אלה מהכלכלה, עולה הממוצע ויוצר את מקסם השווא שלפיו הכול בסדר. אבל הכול לא בסדר. עצם זה שאפשר לצייר תמונת מקרו מעוותת כל-כך של הכלכלה הישראלית תוך כדי התעלמות מוחלטת, שלא לומר מחיקה מכוונת, של כמיליון איש ממנה (והמעגלים האמיתיים של הפגיעה רחבים בהרבה, וזה בלי לדבר על החלומות שהתרסקו) זו צורה של אכזריות ואטימות - איך עוד אפשר להגדיר אקט שהופך מיליון אישה ואיש לשקופים? מה שכן, התמונה באמת נראית יותר טוב ככה, בלעדיהם ובלי המצוקות שלהם.

מוזר שצריך לומר את המובן מאליו: אין קיום ואין תכלית, וכמובן שלא יכולים להתקיים יופי וסולידריות וצדק, בחברה או כלכלה שמתעלמת מכל-כך הרבה עובדים שמרוויחים מעט - הביטוי המתועב "עובדים חלשים" שמשתמשים בו כאילו כלום, גם בגלובס, לא רק מתאר מציאות אלא גם מקבע אותה - והרי בלעדיהם אין שום דבר. כל תמונה של הכלכלה בלעדיהם, בלעדינו, היא לא יותר מדמות מצוירת שלא רואה שהיא רצה באוויר.

עובדים אינם חורפנים, כמובן, זו רק אסוציאציה. אבל העובדה שאפשר לרצוח מיליוני חיות ו/או לפטר מיליוני בני אדם, ושום דבר מכל האובדן הזה לא משאיר בקושי סימן בתמונת המקרו, אפילו לא קפיצה קטנה בגרפים, זה דבר מרתיח למדי.