בין שיא המשכנתאות לשיאי האבטלה, מה מצבו האמיתי של המשק הישראלי?

אומרים עליו שהוא מתעתע ברופאים, אבל לאחרונה נדמה שגם הכלכלנים מרבים לגרד בפדחת לנוכח השפעותיו המתעתעות של נגיף הקורונה על הכלכלה. האינדיקטורים המקובלים מציגים תמונה מורכבת, שלא לומר דיכוטומית של הנעשה במשק, בדגש על שוק העבודה, נתוני הצריכה המסים ושוק ההון.

בניתוח שפרסם גלובס לפני שבועיים, התייחסנו לנתוני השיא שנרשמו למשל בלקיחת משכנתאות וברכישת כלי הרכב, התאוששות מרשימה בהכנסות מגביית מסים, ואת החזרה לשגרה במרבית תחומי הפעילות בכרטיסי אשראי. כל אלה באים על רקע נתוני שיא באבטלה, ירידה חדה בצמיחה ומשבר כלכלי שמוגדר כאחד החמורים ביותר שידע המשק בתולדותיו.

אבל ייתכן שלכל זה ישנו הסבר פשוט, כפי שסבור אורי חפץ, פרופסור במחלקה לכלכלה ובמרכז לרציונליות של האוניברסיטה העברית, ובביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל. חפץ, שייעץ בעבר בהתנדבות גם לראש הממשלה בנושא ההתמודדות עם המשבר, מסביר שמקור השיבוש במאפיינים במיוחדים של משבר הקורונה, וביכולת המוגבלת של חלק מהמדדים המקובלים לספק תמונה מלאה.

 הפער בין הצריכה לאבטלה

בוא נתחיל בתעלומה, או בתעלומה לכאורה. אנחנו רואים התאוששות בנתוני הצריכה, המשכנתאות, מכירת הדירות והמכוניות. הנגיד דיבר על כך שהמשק 'חזר כמו קפיץ' ברבעון השלישי. ומנגד, האבטלה עדיין גבוהה מאוד. איך הדברים מתחברים?
"התעלומה היא אכן בעיקר לכאורה. במדדי תעסוקה או אבטלה, כל קול קובע. אבל במשתני מאקרו אחרים, כל שקל קובע. וזה עושה הבדל ענק בחברה שבה אי השוויון בהכנסות גדול. לדוגמה, אם 10% מכוח העבודה במשק הם כרגע מובטלים, אז שיעור האבטלה יהיה 10%, ולא חשוב אם אלו שאיבדו את מקום העבודה הם בעלי המשכורות הגבוהות או העובדים בשכר המינימום.

"אבל במדדים כמו גבייה ממיסים (הוצאות צרכנים על רכב, דירות, משכנתאות וכו') - המצב שונה מאוד. עד כמה המדדים האלו יגיבו ל-10% אבטלה תלוי מאוד בשאלה מי אלה שאיבדו את מקום עבודתם. כי המדדים האלה לא סוכמים את מספר האנשים, אלא את כוח הקניה שלהם. מי שכוח הקנייה שלו נמוך מלכתחילה, ממילא משפיע הרבה פחות על המדדים האלו.

"בקיצור, בהחלט יכול להיווצר מצב שבמדדי המאקרו של הכנסות והוצאות רואים התאוששות מהירה, אבל במדדי תעסוקה, התמונה הרבה פחות טובה".

כלומר, מדבריך משתמע בעצם שאין כאן חידה.
"נכון. זו לא איזו חידה, איזה מסתורין. זה אינהרנטי במדדים עצמם, באופן שבו הם מוגדרים ומחושבים. זה פשוט מודגש עכשיו, כי המשבר הנוכחי מכה בצורה מאוד לא שוויונית, וההתאוששות גם היא במידה מסוימת מוטה כלפי המקום שבו מרוכז כוח הקנייה, אבל היא לא בהכרח מגיעה לכל האנשים".

נתוני השכר והפריון של העובדים במשק קשורים לתופעה שאתה מתאר?
"לגבי העלייה בשכר הממוצע ובפריון (שנמדד כסך התוצר חלקי כמות העובדים או שעות העבודה), התשובה היא כנראה שכן. זה משהו שגם יש לו תקדימים בעולם במשברים קודמים.

"אחד מההסברים האפשריים הוא שהראשונים לאבד את עבודתם הם העובדים החלשים יותר, מה שמשנה את הרכב אוכלוסיית המועסקים: בעלי המשכורות הגבוהות, ההשכלה, הכישורים והניסיון נשארים מועסקים בהסתברות גבוהה יותר, ולכן השכר הממוצע והפריון עולים. ויש עוד כל מיני הסברים.

"בכל אופן, זו עוד דוגמה לכך שמדדים שבימים כתיקונם מספקים תמונה סבירה של המציאות, יש רגעים שבהם צריך להיזכר בהגדרה המדויקת של מה הם בעצם מודדים, ומה הם לא מודדים".

פגיעה בדיוק כירורגי

מה לגבי העובדה שמדדי המניות חזרו לשיא, ולכאורה מנותקים מהמצב הכלכלי?
"הסיפור של המניות בארה"ב הוא יותר מורכב. הדאו ג'ונס שבר השבוע שיא של כל הזמנים - 30 אלף נקודות. המשקיעים אופטימיים, ויש להם סיבות: חדשות טובות בקשר לחיסוני קורונה, התבהרות בקשר לחילופי השלטון בארה"ב, אולי המינוי של ג'נט יילן לשרת האוצר, שבעצמו משדר יציבות, מקצועיות ויכולת.

"בקיצור, מדדי המניות, שסופרים כסף ומסתכלים קדימה, או יותר נכון מנסים לנחש רווחים עתידיים של חברות, נותנים תחזית חיובית. לעומת זאת, מדדי התחלואה בארה"ב, שסופרים נדבקים ומתים בהווה, מספרים סיפור לגמרי אחר. גם שם נשברים כל יום שיאים. וזה כמובן משפיע מאוד על הכלכלה.

"אז לכאורה, איפה מדדי המניות ואיפה המציאות. אבל זה רק לכאורה. כי מי אנחנו שנגיד אם השוק טועה? להיפך, צריך להבין ששוק ההון הוא מדד לדברים אחרים, לא למציאות הבריאותית והכלכלית העכשווית. יש בו הטיות, הוא לא יציב, הוא יכול להתהפך ברגע, אבל את העתיד שהוא מתמחר קשה מאוד לתמחר יותר טוב.

אנחנו מכירים את התופעה הזאת ממיתונים קודמים, או שיש כאן משהו שמייחד את המיתון הנוכחי?
"זו לא הפעם הראשונה שמדדים של שווי שוק, סכומי או ממוצעי כסף, שכר, פריון וכוח קניה נותנים תמונה מאוד שונה ממדדים שסופרים אנשים, בלי לשקלל את המשקל הכלכלי שלהם. אבל המיוחד במשבר הנוכחי הוא הדיוק הכירורגי שבו נפגעו ענפים מסוימים ועיסוקים מסוימים, וגם קבוצות דמוגרפיות מסוימות.

"הריחוק החברתי והפחד להידבק הם הרי סימני היכר ייחודיים של המשבר הנוכחי, אין להם תקדים. ולכן, כשעיקר הפגיעה הישירה הוא במי שלא יכול לעבוד מהבית, במי שמספק פיזית שירותים לקהל הרחב, אז יש פוטנציאל למתאם שלילי חזק יותר מאשר במשברי עבר, בין עוצמת הפגיעה בעובד לבין משקלו במדדי המאקרו".

בעצם אתה אומר שמקבלי החלטות, או באופן כללי מי שמנסה להבין מה מצב הכלכלה, עשויים לקבל תמונה מאוד שונה ואולי אפילו מטעה - תלוי על איזה משתנה מסתכלים.
"ממש כך. התרגלנו לחשוב, בצדק או שלא, שהגאות בסוף מרימה את כל הסירות, והשפל מוריד את כולן - ולכן מספיק לעקוב מרחוק אחרי מצב ספינת הדגל, בשביל לקבל תמונה של מצב הצי כולו. אז הנה בא משבר שלא הכרנו, שבו יכול להיות פער גדול מתמיד בין מה שעושים מדדי הדגל המצרפיים לבין המצב של הרבה מהאנשים בשטח. ומי שממשיך לעקוב רק אחרי מדדי הדגל, עלול לפספס הרבה ממה שבעצם קורה פה".

יש דוגמאות להשפעה של התופעה הזאת על השווקים ועל תהליכי קבלת ההחלטות? אתה מכיר, או אולי אפילו נוכחת בעצמך בהחלטות שהתקבלו על סמך מדדים שהפכו לפחות אמינים בתקופת המיתון?
"בטח. כל הזמן. מודה שגם אני אישית נופל בזה. הרי אנחנו כולנו עוקבים בדריכות אחרי המדדים הסטנדרטיים. הם כל הזמן איתנו. זה לא שאנחנו לא מכירים את הבעייתיות שלהם, אבל כולנו התרגלנו לעבוד איתם, והרגלים קשה לשנות.

"גם מקבלי ההחלטות וגם הציבור התרגלו אליהם, הם מרגישים מוכרים ומובנים, גם אם הם מטעים. ובשווקים יש גם עניין של התנהגות אסטרטגית: מה שחשוב זה לא רק האם אני אישית חושב שמדד מסוים הפך פחות אמין, אלא האם אני חושב שהשוק חושב ככה, ולכן יגיב אליו באופן שונה מהרגיל.

"גם קל להיתפס לאופטימיות. כולנו רוצים שיהיה טוב, ויש נטייה לא לשנות דברים, כולל מדיניות, אם לא חייבים. אז יוצאים כמה נתונים מצרפיים מעודדים כמו תוצר, גביית מסים ורכישות באשראי, וזה סימן טוב, הנה, המשק כבר מתחיל להתאושש. אנחנו רוצים להאמין לזה. ברור שזה משפיע על המהלכים.

"אנחנו מנהלים פה סיכונים בתנאי אי ודאות, ואנחנו נותנים הרבה משקל לנתונים המוכרים האלה. התרגלנו להסתכל על היער, ויש בזה גם הרבה היגיון. אבל לא תמיד זוכרים שכדאי לפעמים גם להסתכל מקרוב על העצים. במשבר הנוכחי, שהוא כל כך לא שוויוני, זה ממש הכרחי".

לחפור בשביל נתונים

יש כאן משתנים שונים מאוד זה מזה: אפשר כדבריך לספור שקלים, ואפשר לספור אנשים. מה עושים עם התובנה הזאת? אולי יש נתונים שצריך להתעלם מהם כרגע? או שיש דרך לנטרל את העיוותים?
"אני לא חושב שצריך להתעלם משום נתון. דבר ראשון, צריך להעלות משמעותית את הזמינות של הנתונים הנוספים האלה שסופרים אנשים, שנותנים את רמת הפירוט הזו. אני יודע איפה למצוא בקלות ובמהירות מדדים מצרפיים, ממוצעים, סכומים. אבל נתונים על שונות, התפלגויות, אי שוויון, נתוני המיקרו עצמם, הם הרבה פחות זמינים. צריך לחפור, צריך לבקש, צריך לעבוד קשה בשביל להשיג אותם. ולא תמיד יש לזה סיבה טובה, הרבה מזה זה פשוט הרגלים ישנים של המערכת.

"מעבר לכך, הנראות של הנתונים האלו היא הרבה פעמים נמוכה. הם לא בתודעה הציבורית, הם לא בשיח. מסקנה אופרטיבית? צריך לדבר על זה, להעלות את המודעות. כי מה שלא מהבהב לנו באדום בלוח המחוונים מול הפנים כל הזמן, קל לשכוח אותו כשאנחנו מטיסים את המטוס הזה שנקרא כלכלת ישראל. זה כמובן מתחיל להשתנות, עם מהפכת המידע, ביג דאטה, דיגיטציה של נתונים. הזמינות והנראות של מדדים שמסתכלים מעבר לסכום ולממוצע עולות לאט לאט, כי מתפתחות פה גם תשתית טכנולוגית וגם תרבות מידע שתומכות בהן.

"מצד שני, זמינות ונראות של נתונים זה לא הכול. צריך לזכור שאנחנו הרבה פחות מנוסים בלתפור צעדי מדיניות כירורגיים בתגובה לזעזועים שפגיעתם מתבטאת בעיקר בפרטים שמאחורי הסכומים והממוצעים. לדוגמה, אם אנחנו חושבים שהביקושים במשק, שנמדדים בשקלים, חלשים, אז יש לנו סט די סטנדרטי של כלים מוניטריים ופיסקליים (כלומר כלים של הבנק המרכזי וכלים תקציביים של הממשלה, ע"ב וא"פ) שאמור לעודד ביקוש מצרפי.

"לעומת זאת, אם נראה לנו שסך הביקושים דווקא התאושש, אבל אנחנו מזהים קבוצות ספציפיות של אנשים, משקי בית או עסקים שבקושי שורדים, אז לעזור להם ורק להם, זה יותר מורכב. למה? כי נצטרך לנקוט בצעדי מדיניות שיפתחו את קן הצרעות של כל הבעיות המוכרות: צריך הרבה מידע מדויק שאין לנו, וזה עלול לעוות תמריצים, ויותר קשה להסביר את זה לציבור, ויש אולי חסמים פוליטיים, ואולי אין לנו כרגע מערכות קיימות שיודעות ליישם את זה ביעילות, וכן הלאה".

נניח שאנחנו מסננים חלק מהמדדים בתקופת מיתון - האם יש מדדים אחרים שדווקא כדאי לתת להם יותר משקל כעת?
"לא צריך לסנן, אפשר להוסיף. חלק מזה כבר קורה. אנחנו הרי ייצרנו בין לילה המון מדדים חדשים, יומיים, שסופרים אנשים: נבדקים, נדבקים, חולים, מאושפזים, מתים, וגם דברים כמו מוביליות, שוהים בבידוד, מספר החיסונים שאולי נייבא. בכל הקשור לצד הבריאותי של המגפה ולשינוי בהתנהגות הציבור, אנחנו סופרים אנשים, זה פחות או יותר המטבע היחיד.

"אז גם בצד הכלכלי צריך כל הזמן לא להזניח את המדדים שסופרים אנשים: תעסוקה, אבטלה, עובדים בחל"ת, נושרים מכוח העבודה, משקי בית בפשיטות רגל, בפיגור בתשלומים, בחובות שגדלים. גם מי שחושב שאי שוויון זה פחות חשוב, כי העיקר הצמיחה, צריך להסתכל מעבר לממוצעים שמשקללים כוח קנייה.

"גם הוא צריך לשאול לא רק מה ההכנסה הממוצעת למשק בית בישראל, אלא גם כמה משקי בית הם כרגע מתחת לקו העוני, ומה אפשר לעשות בקשר לזה. דווקא את התובנה הזו אני חושב שהפוליטיקאים הרבה פעמים זוכרים יותר טוב מהכלכלנים. כי הם זוכרים שבקלפי סופרים קולות, לא שקלים".