זה היה שבוע מלא בקלוּת דעת, אבל לא במובן הטוב

א. זה היה שבוע מלא בקלוּת דעת - אבל לא קלות דעת מהסוג האהוב, הטוב והמטיב; כזו שמרוקנת את הלב מדאגה, ממלאת את הפה בשחוק, מחליקה את הקמטים במצח, מרוממת את הרגע כשכולה שיר הלל לחולף, לשולי וגורמת לבנאדם להתחיל לזייף ככה סתם מנגינה עליזה תוך כדי שהוא מדמה עצמו מתגלגל כילד במורד גבעה מוריקה ולא יודע מה למטה מה למעלה. הו, קלות דעת אהובה! הו, מצב נפשי מועדף! את מטעינה את סוללות היומיום וממתיקה את החיים. בלעדייך אנא אנו באים? כבר מזמן היינו נמחצים תחת כובד משקלן של הרצינות והיומרנות והעולם היה חסר תכלית ותוחלת, כמו יועץ לניהול משברים שנתקע לבד במעלית.

אז לא, לא כזאת קלות דעת. לדאבון הלב, נתן השבוע האחרון ביטוי דווקא לצד האפל של קלות הדעת - והרי אין לך דבר בקיום וביקום שאין לו צד אפל, זה ידוע.

 הצד האפל של קלות הדעת / איור: תמיר שפר

ב. יעקוב יוסובוב מבאר גנים, אריה שיף מערד, יובל כאהן מכפר אדומים ואביב ברדיצ'ב מצפריה התייצבו בימים האחרונים על הדוכן בבתי משפט שונים ושמעו כולם כי הם מואשמים באותו הסעיף: "המתה בקלות דעת"; יוסובוב מואשם בהמתה בקלות דעת של תינוקו בן הארבעה חודשים. שיף, שירה לעבר פורץ בן 36 שניסה לגנוב את רכבו והרגו, חשוד בהמתה בקלות דעת. כמה ימים קודם נפתח שלב ההוכחות במשפטם של כהאן, שעמד בראש המכינה הקדם צבאית "בני ציון" וברדיצ'ב, לשעבר מנהל התוכנית החינוכית של המכינה, והם מואשמים בהמתה בקלות דעת של 10 מתלמידי המכינה שטבעו באסון בנחל צפית לפני כשנתיים וחצי.

(אני זוכר את היום ההוא. מזג האוויר היה נקמני. הגשם ירד כבד וכועס, הרוח הצליפה בכוח ואני שטתי בקושי במכונית שכורה קטנה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל להשתתף באזכרה לבן דוד אהוב. העדכונים הלכו ונהיו קודרים מדקה לדקה עד שהתמונה התבררה במלוא נוראותה. כולם חשבו ודברו על תלמידי המכינה בעוד המים שוצפים בין המצבות. המבול הרועם טשטש לגמרי את מילות ההספד שכתבתי על הדף ואף אחד לא הצליח לשמוע מילה שאמרתי או לשים לב לקולי שנשבר).

"המתה בקלות דעת" - די בהֶלְחֵם המילים המשפטי הזה כדי לזעזע את נפשו של אדם, לא? הדבר בלתי נסבל! והרי מה בין המוות הנורא, הסופי, הלא הפיך, הנצחי והמכוסה באבן כבדה, ובין אותה קלות דעת מבורכת שאת שבחיה כבר זימרנו ועוד נזמר, שכולה התרסה כלפי הנורא, הסופי, הנצחי, הלא הפיך? "המתה בקלות דעת", אפשר לחוש את התהום הנפערת מתחת לרגליים. "המתה בקלות דעת" - אפשר ממש לחוש את שני חלקי הביטוי נאבקים זה בזה בתוך זירת האִגרוף שבין המירכאות.
איך ילכו השניים יחדיו, והרי לא נועדו.

ג. הביטוי "המתה בקלות דעת" אומנם נשמע מפלצתי, אבל הכוונה טובה. אלה רק המילים שפוצעות. המונח נכנס לחיינו ביולי 2019 כחלק מהרפורמה בעבירות ההמתה שקבעה דרגות ביניים חדשות בעבירות רצח והמתה. במטרה לבטא טוב יותר את אשמתו של מי שנטל חיי אדם, ועדיין איננו רוצח מחושב וחסר לב. הדרגות שנוספו הן "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", שבה נעשה שימוש במקרים של נשים שהרגו בעלים מתעללים או שההורג סבל מהפרעה נפשית חמורה או ליקוי שכלי. העונש המרבי: עד 20 שנות מאסר. ו"המתה בקלות דעת", שבה נעשה שימוש במקרים שבהם הנאשם נטל סיכון בלתי סביר (שהתממש) לגרימת מוות, אף שקיווה לא לגרום לתוצאה הקטלנית. בדרגה הזו נכללים גרימת מוות בנהיגה מסוכנת, משחקים בנשק, בנייה מודעת מחומרים לא בטיחותיים וכו'. העונש המרבי: עד 12 שנות מאסר. הראשון שהואשם ב"המתה בקלות דעת" בישראל היה ויקטור קטן שירה למוות באופיר חסדאי במהלך ויכוח על מקום חניה בקניון ברמלה. מאז, הואשמו בסעיף השוטר שירה למוות באיאד אל-חלאק במזרח ירושלים, אמיר אבו לאבן שדרס למוות את איתי מרגי בן ה-8 כשרכב על אופניו ביום כיפור שעבר בתל אביב ועוד, עד למקבץ האישומים של השבוע.

בכתבה מאירת עיניים על הרפורמה, ציינה עמיתתי בגלובס אלה לוי-וינריב כי "התיקון לחוק יצר אבחנה בתוך מושג הפזיזות בין אדישות ובין קלות הדעת", וחשבתי לעצמי שזה אחד מהמשפטים הכי יפים שקראתי בעברית. מיד רצתי אל חוק העונשין (התשל"ז-1977), חלק א’ (כללי), פרק ד’ (העבירה הפלילית והאחריות לה), סימן ב’ (היסוד הנפשי שבעבירה): בסעיף 20, א’, 2 אכן מפריד המחוקק בתוך המחשבה הפלילית בין כוונה (לביצוע פשע) לפזיזות, ואת הפזיזות מחלק לשניים: אדישות ("שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות") וקלות הדעת ("נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות, מתוך תקווה להצליח למנען". האדישות, שמחתי לגלות, גרועה בעיני החוק הרבה יותר מקלות הדעת. עונשו של ההורג אדם באדישות הוא מאסר עולם. ללמדך אפשר למצוא טוב ויופי בכל מקום, אפילו בחוק העונשין.

העניין, כמו שכתבתי לעיל, הוא שיחד עם כל הטוב והיופי אין לך דבר בקיום וביקום שאין לו צד אפל, וזה כולל למרבה הצער את קלות הדעת.

אני הכי בעד לקחת את החיים בקלות הדעת - כל אחד את החיים שלו. קלות הדעת עוברת לצד האפל והופכת לזלזול בכל פעם שמישהו מפנה אותה כלפי חיי אדם אחר ולא כלפי חייו שלו. זה דבר נורא לעשות, אני יודע, כי גם אני עשיתי את זה. כשזה קורה, היא הופכת מתכונה מלבבת - לסעיף אישום בהמתה, משיר הלל לחיים - לרקוויאם. חשוב על האחר יותר ברצינות, את עצמך קח יותר בקלות: אני חושב שזה הדבר החשוב שאפשר ללמוד מהצטרפות המקרים המחרידה של השבוע.

ד. ואם כבר דרכנו בצד האפל; השבוע הלך לעולמו דיוויד פראוס, האיש ששיחק את דארת' ויידר בטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, אולי הדמות הרעה האייקונית והאהובה ביותר בתולדות הקולנוע. הטרגדיה של פראוס הייתה שאיש כמעט לא הכיר אותו; פרצופו לא נראה בגלל המסכה, קולו דובב מחדש על-ידי ג'יימס ארל ג'ונס, ובסצנה היחידה (והמרגשת עד דמעות) שבה נראים סוף־סוף פניו של ויידר, העדיף הבמאי ג'ורג' לוקאס שהעולם יראה פנים של שחקן אחר. ועדיין, שפת הגוף המאיימת של ויידר/פראוס טבועה לנצח ב-DNA שלי ושל בני דורי, כמו גם המחשבה המעודדת שיש טוב בלב כל רע ושבסוף, איכשהו, הטוב מנצח.

מה נלמד מדארת' ויידר? שהצד האפל הוא רק בצד אחד. תמיד יש גם צד מואר. אנשים נוטים לשכוח את זה. מה נזכור מדארת' ויידר? אם שואלים את מאסטר יודה, מה שהעביר את ויידר לצד האפל היו הכעס, הפחד והשנאה. אבל לדעתי, זה רק מה שאפשר למצוא שם. מה שהוביל אותו לצד האפל היה חוסר היכולת לקחת את עצמו בקלות (הדעת). לפעמים, רצינות יתר היא המצע שעליו גדלים פרחי הרוע.