מדוע מנסור עבאס מוציא את השמאל הישראלי מדעתו?

היה משהו מכמיר לב בצפייה במראיינים הרבים שקרסו השבוע מנטלית למול חבר הכנסת מנסור עבאס. מסיבה לא ברורה הוא התעקש לענות להם את התשובות הלא נכונות. שוב ושוב ניסו להבין כיצד הוא מאפשר לנתניהו "לקנות אותו" באמצעות העברת תקציבים לציבור הערבי, ושוב ושוב נותרו המומים כשעבאס הסביר להם בנחת שהתקציבים האלה לציבור שלו הם בדיוק הסיבה לכך שהוא בכנסת. לא משנה כמה התאמצו להחזיר אותו לתלם, עבאס לא שיתף פעולה. הוא סירב בעקביות לדקלם את השורות שיועדו לו.

המראיינים, שנטייתם הפוליטית לא אפשרה להם לקבל את התשובות הפשוטות האלה, ניסו להקשות על עבאס. חלקם הסתפק בלהציק לו. חלקם השתדל גם לבזות. השאלות נוסחו בצורה עוקצנית במטרה להביך. אבל עבאס הסביר שהמשימה שעומדת בראש סדר העדיפויות, מבחינתו, היא מיגור תופעת האלימות במגזר הערבי. והמשימה הזו עולה כסף. הוא המשיך והסביר שהוא רוצה לפתור את מצוקת הדיור במגזר. וגם זה, מוזר ככל שזה עשוי להישמע, עולה כסף. והדרך היחידה להשיג את הכסף הזה היא לעבוד בשיתוף פעולה עם הממשלה. אבל הפרגמטיזם הזה החריד את המראיינים. יותר מזה, הוא תסכל אותם.

כי השמאל, ככה מסתבר, מאוד אוהב נציגים ערבים בכנסת. אבל רק כשהם באים בצורת הגשה מאוד מסוימת. לאומניים. עם כאפיה. נואמים בשבחם של השאהידים. כשהם פועלים באופן שלא מאפשר לממשלה לשתף איתם פעולה בנושאים אזרחיים, ומודיעים מראש שאין מה לפנות אליהם כל זמן שהסוגיה הפלסטינית טרם נפתרה. השמאל אוהב אותם כשהם שמשחקים עם הימין משחק סכום אפס.

התנאי שהשמאל מציג לאהבתו לערבים בכנסת הוא אחד. שהם יצטרפו אליו ללא תנאי. בכל מאבק אופוזיציוני. ושההצטרפות הזו תיעשה בלי לחשוב. וגם בלי לחשב. לא את הרווח ולא את ההפסד שהצעד הזה מסב לציבור שאותו הנציגים הערבים מייצגים. השמאל אוהב את הערבים בכנסת. אבל רק כשהם שם כדי להעלות מעט את המחיר של מפלגות השמאל היהודיות בתחילת כל קדנציה. רגע לפני שהן חותמות לנתניהו על עוד הסכם קואליציוני. כל פעם מחדש הוא אוהב אותם. עד לרגע הקבוע שבו הוא נוטש אותם. עבאס שינה השבוע את המשוואה הזו. הוא סירב להיות זנבו של מחנה השמאל. זה שמכשכש לפי הוראה המגיעה ממועצת השבט העליונה.

כשנתניהו פותח את הארנק

אבל הדרמה השבוע לא הייתה רק פוליטית. היא גם הייתה דרמה משפטית. מנסור עבאס ריסק השבוע תיאוריה שמשפטנים רבים מבקשים לקדם אצלנו בשנים האחרונות, ולפיה יש לראות במיעוט הערבי בישראל מקרה מובהק של מה שמכונה על ידי תיאורטיקנים כמו ג'רמי וולדרון וג'ון הארט אילי - "מיעוט כרוני". כזה שלעולם לא יהיה לו סיכוי ליהנות משיתוף פעולה עם הרוב הפוליטי, וממילא לעולם לא יוכל להשפיע על עיצוב מדיניותה של הממשלה.

הטענה היא שאיש לא מוכן לשאת ולתת איתם. לא על חלוקת התקציב ולא על החקיקה. וזו בדיוק הסיבה, לטענת רבים בקהילה המשפטית בישראל, שיש הצדקה להתערבות בית המשפט לטובת המגזר הערבי. ככה ניתן להצדיק למשל את התערבותו הבוטה של העליון בעיצוב מפת הטבות המס ביישובי עדיפות והכנסת ישובים ערבים לתוכה. ככה גם ניתן להצדיק את ביטול פסילתה של חנין זועבי מלרוץ לכנסת.

אלא שהשבוע התגלה שההצדקה הזו כלל אינה קיימת, שכן בידולם של נציגי הערבים בכנסת אינו גזירת גורל. הערבים של ישראל 2020 אינם השחורים של ארצות הברית במחצית המאה ה-19. הבידול הפוליטי של המיעוט הערבי הוא עניין שמתחיל ונגמר בבחירה מצדם. מסתבר שכשהם רוצים הם יודעים לשאת ולתת עם הרוב. והרוב הזה, מסתבר גם כן, מוכן לשלם היטב. אם על אי הצבעה בחוק לפיזור הכנסת עבאס יודע להוציא מנתניהו 2.5 מיליארד שקל (בחמש שנים), לטובת מאבק בפשיעה במגזר הערבי, כנראה שיכולת המשא-ומתן שלו די משוכללת. אבל יותר חשוב מכך, התגלה שכשהוא מוכן לקנות יש מי שמוכן למכור.

על חתימה סמלית שצירף עבאס לפני מספר שבועות להודעת יושב ראש הכנסת, יריב לוין, בדבר הטעות שנפלה בהצבעה במליאה על הקמת ועדת חקירה בעניין הצוללות, יושב ראש רע"ם כבר גבה תשלום. ראש הממשלה הגיע במיוחד לוועדה של עבאס לשמוע על מצוקות המגזר הערבי. מהלכים אחרים מול משרד המשפטים של אבי ניסנקורן הולידו רק לאחרונה הודעה על הקפאת חוק קמניץ המתמודד בצמידות עם חוק יסוד הלאום בקטגוריית "החוק השנוא ביותר על המגזר הערבי". קריאות שבר לא נשמעו בנושא מצד בכירי הליכוד, שבכל מצב אחר לא היו מפספסים את ההזדמנות לתקוף את כחול לבן והיועץ המשפטי לממשלה, ללמדך אולי על מי שהיה כאן בסוד העניינים.

הסיסמה הפרגמטית עליה חזר השבוע עבאס שוב ושוב, כשהכריז "מי שיבוא לקראתנו - אנחנו נבוא לקראתו", הזכירה מאוד סיסמה אחרת. זו שמנהיג הליכוד לימד את הקהל שלו, לפני שנים, לחזור עליה. הוא דיבר אל מצביעיו, אך למעשה פנה לצד הפלסטיני והודיע לו שאין יותר ארוחות חינם, ומעתה: יתנו-יקבלו-לא-יתנו-לא-יקבלו. הפעם זה היה הצד הערבי שלימד את נתניהו, לשלם. אירוע חריג. בכל כך הרבה מובנים.

לחזור לשדה הפוליטי

והאמת היא שכל תיאוריית המיעוט הכרוני כלל לא מתאימה ליחסי יהודים ערבים בישראל. הערבים הם כמובן מיעוט, ועל זה אין חולק, והם אכן לעולם לא יהפכו ליהודים. אך גם קבוצות אחרות הן מיעוט קשיח. כמו לדוגמה החרדים. גם הם לא יהפכו מחר לחילונים. אלא שהפרגמטיות יכולה לנצח את הנחיתות המספרית. לו היו החרדים הופכים את אי שיתוף הפעולה לדגל גם הם כמובן היו עשויים להיחשב למיעוט כרוני. ומיעוט אף קטן יותר מזה הערבי.

אלא שהחרדים, שגם הם החלו את דרכם מנקודת מוצא לא ציונית ידעו במהלך השנים לייצר הסדרים פרקטיים עם הרוב החילוני שלדרכו התנגדו מאוד. יצירת דין שונה לערבים והכתרתם כ"מיעוט כרוני" רק מתמרצת את בידולם. היא מגבשת אצלם תפיסה שגויה כאילו את החובות שלהם הם מקבלים מהמחוקק, ואת הזכויות שלהם יקבלו כבר מבית המשפט. היא גורמת להם להאמין שפרגמטיות היא סחורה פוליטית שאין לה קונים, ובכך מתמרצת באופן שלילי את יצירתה.

יחס שווה לערביי ישראל בבית המשפט, ואי החרגתם ביחס לקבוצות אחרות באוכלוסייה, יתמרץ אותם לחזור אל השדה הפוליטי כדי להשיג בו את מבוקשם בדרך של פשרות מתקבלות על הדעת. יחס מועדף כלפיהם יעודד אותם לבריחה מהשדה הפוליטי ולבדלנות המבקשת סעד מבית המשפט, מבלי להידרש למידה מינימלית של פרגמטיזם. התוצאה הזו תמיד הייתה רעה. השבוע למדנו ממנסור עבאס שהיא גם ממש לא הכרחית. 

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד