כשמנסים לתקן אחד, מתגלים עוד אלף חורים בטיפול באלימות במשפחה

בדיון בנושא הצעת חוק האפוטרופוסות תיארו שורה של נשים את רגעי התקיפה והאלימות הרצחנית שחוו מבני זוגן • אנחנו מדינה בלי פתרון חוקי לשאלת הסמכות ההורית של הקטין, קורבן שלכוד במשפחה אלימה ומסוכנת

שירה איסקוב / צילום: פייסבוק
שירה איסקוב / צילום: פייסבוק

ספק אם כנסת ישראל זוכרת רגע כזה. בליבה של תקופה סוערת פוליטית, בימים של מאבק פוליטי והטחת עלבונות והאשמות בין חברי הכנסת מהמפלגות השונות, בוועדה לקידום מעמד האישה, התרחש רגע שונה לחלוטין, בו ישבו חברי כנסת בדיון, מרכינים את ראשם ובוכים.

הדיון שהתקיים היה בנושא הצעת חוק האפוטרופוסות של ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו). הצעת חוק הדורשת להפוך את נטל ההוכחה לכשירות הורית במקרים של עבירות אלימות ומין קשות במשפחה. בדיון בוועדה ישבו נשים שסיפרו על הרגעים הקשים ביותר שחוו מבני זוגן, רגעי התקיפה והאלימות הרצחנית, תיארו בפני חברי הכנסת את תמונת הסכין המונפת, וחברי וחברות הכנסת לא יכלו לעצור את הדמעות.

ניתן לקוות שברגעים האלה, מול העדויות הקשות, חברי וחברות הכנסת שמעו מבעד לכאב גם את הכשלים החמורים בטיפול המדינה בנושא האלימות נגד נשים. ניתן לקוות שגם הם הזילו דמעה על המדינה שלנו, שלא ידעה עד כה לתת מענה למצוקה כל כך גדולה. מערכת חוקית ללא מענה למקרים מחרידים כאשר ישנה הרשעה על תקיפה מינית, רצח או אונס בתוך המשפחה. מדינה בלי פתרון חוקי לשאלת הסמכות ההורית של הקטין, קורבן שלכוד במשפחה אלימה ומסוכנת.

רשימת הכשלים ארוכה, ועם שאלת פיזור הכנסת, נראה שיש נשים שחיות תחת אלימות וטרור מבית שיאלצו לחזור לתור הארוך של קורבנות הממתינות ומבקשות להישמע. נשים שהיו אמיצות והתלוננו על אלימות למשטרה ועמדו מול בן הזוג ומשפחתו בבית משפט והן מקבלות את הידיעה על שחרורו מהכלא, רק שעות בודדות לפני שיופיע להן על סף הדלת.

גברים שחוזרים מהכלא, בלי רגע אחד של שיקום או התמודדות עם המסוכנות הגבוהה שלהם למשפחתם. אמהות שעשו הכל כדי להרחיק את ההורה המאיים מחייהן, אבל אין שום כלי טכנולוגי במדינת ההיי-טק הזאת שהמשטרה אימצה כדי להגיע אליהן ולהגן עליהן מפני ניסיון הרצח הבא. נשים שחיות בתחושה שיש להן מטרה על הגב, שיודעות שניתן יהיה להעלים אותן ברגע אחד, לקבור בחולות ולא יהיה גורם אכיפה שיעשה הכל כדי למצוא את הגופה ולדרוש צדק והתיק ייסגר מחוסר עניין וראיות.

לא רק הכשלים ידועים, גם המספרים, התנועה לחופש המידע חשפה רק לאחרונה את הנתונים כאשר הוציאו מהמשטרה את המידע. 102,910 עברייני אלימות במשפחה רשומים במשטרה, מתוכם כ-20,000 הם עבריינים חוזרים, עם יותר מתיק אחד, סופרים רק את מי שמתלוננת למשטרה. גם הכתובות של הנשים שנמצאות על הכוונת של התוקף רשומות במערכת, כתובות של 194 עבריינים עם 10 תיקים ומעלה על אלימות במשפחה, מספרים שמתארים רק עבור מי שלא התייאשה מהמערכת והמשיכה להתלונן ולבקש הגנה.

אנחנו לא חייבים לשמוע את הסיפורים, מספיק לראות את המספרים ולדמיין לרגע אחד ולא להצליח לעצור את הדמעות. דמעות של ייאוש על עשרות שנים של הזנחה, על דחיקה לשוליים, על התעלמות מהקריאות לעזרה. ייאוש על החוק להכרה באלימות כלכלית שמחכה להשלמת החקיקה ועל האיזוק האלקטרוני, על חוקים שיצילו נפשות שיחזירו לנשים את הכוח ואת הביטחון האישי והפיזי. דמעות על ההסתרה, על הרשימות של הקורבנות והתיקים שנערמו, על תכניות ממשלתיות שלא הושלמו במלואן ומתוקצבות בחסר.

דמעות של בושה על עלייה דרמטית בפניות לקווי הסיוע בתקופת הקורונה, על עלייה של מאות אחוזים במספר הקורבנות. בושה על קופסאות תקציב שחורות מלאות במיליארדי שקלים, תוספות תקציביות להתמודדות עם פגעי המגיפה שעברו לתגבור הפעילות במשרדים השונים אל מול 10 מיליון שקלים בלבד, התוספת התקציבית היחידה שהועברה. בושה. 

הכותבת היא מנהלת קשרי כנסת וממשל בשדולת הנשים

צרו איתנו קשר *5988