זו המלחמה בגזענות, לא הכסף: אסור לתת לקומץ להכשיל את רכישת בית"ר י-ם

השבוע התרחשה היסטוריה, השיח' חמד בן ח'ליפה מהמפרץ רכש 50% מבית"ר ירושלים. כצפוי, מייד לאחר הודעת המועדון על העסקה, החלה מהומה. אותם גזענים, שרק קוראים לעצמם אוהדים ובמשך שנים גורמים נזקים אדירים למועדון, יצאו נגד העסקה ונגד הבעלים משה חוגג, אך ורק בשל מוצאו של הרוכש. הפעם אסור לתת להם לנצח, ולא הסיבה היא לא הכסף הגדול שיגיע או לא. זו הסיבה:

שנת 1992, נובמבר או דצמבר, שעת דמדומים. פעם ראשונה שלי באיצטדיון "טדי" בירושלים ההולכת וקופאת לעת ערב. רק לפני מספר חודשים עלתה בית"ר ירושלים לליגה הראשונה, ובעוד 4 או 5 חודשים היא כבר תחגוג אליפות היסטורית. ואני הקטן מסתכל ממעלי היציע המזרחי, מבין שאני חווה משהו גדול, אבל עדיין לא יודע לקרוא לזה בשם. אחרי הגול השלישי שהביא ניצחון על הפועל תל-אביב, אני חווה בכל הגוף מעין חמימות לא מספיק מוכרת, וחיוך שלא יורד לי מהפנים. רק כשהתבגרתי הבנתי שקוראים לזה אהבה.

מאי 1999, איצטדיון רמת-גן, גמר גביע המדינה. שוב אותה הפועל. אחרי שתי אליפויות רצופות ועם אובססיה שכבר מזמן יצאה מכלל שליטה, באמצע יציע 11. פנדלים. סרגיי טרטיאק, הבלם האגדי שכל-כך הערצתי והזמנתי לבר-מצווה, בועט לשמיים, קצת מעל מצלמת הרחף. האדומים שמולי חוגגים ואני ממרר בבכי. אין אפילו מה לדבר על ללכת לבית-ספר למחרת. ייקחו עוד כמה ימים עד שאגיע לרגע שבו לא אחשוב על הבעיטה הזאת והחגיגה שלהם בכל רגע ורגע.

מאי 2008, אותו איצטדיון רמת-גן, שוב גמר גביע המדינה. שוב פנדלים, אבל הפעם זה שלנו. גם האליפות שלנו. דאבל ראשון בהיסטוריה, ואני החייל קופץ כמו ילד קטן שלא יכול לווסת את הרגשות שלו. נסיעה של 3 שעות חזרה למושב שבאמצע הדרך לירושלים, עם עצירות על כביש 1, צפירות וחגיגות לתוך הלילה.

דצמבר 2020, שישי בצהריים בבית שלי, דקות לפני שיוצא להביא את הילד מהגן. מציץ בטלפון. "חייבים לעשות משהו. אי אפשר לתת לזה להימשך ככה. אתה בעניין?" שאל אותי חבר טוב שביקש לצרף אותי להתארגנות חדשה של אוהדי בית"ר שהזדעזעה מהגזענות של 50 'אוהדים' שקיללו שחקן שלנו, והפגינו נגד מהלך שיכול להחזיר את הקבוצה האהובה שלנו למקום אליו היא שייכת, אחרי כמעט 13 שנה ללא תואר. "ברור", השבתי בלי לחשוב פעמיים. שעה אחרי כן כשהילד התחיל את השנ"צ שלו הבטתי שוב בטלפון. עשרות אוהדים נלהבים ומאות הודעות בקבוצת וואטסאפ אחת ששמה "הרוב כבר לא דומם". קבוצה שעשתה היסטוריה כבר מעצם הקמתה.

בית"ר ירושלים לימדה אותי מה זה רגשות. דרכה הבנתי לראשונה בחיי מה זה להתרגש, להתאכזב, לכעוס ולשמוח. דרכה למדתי איך מרגישה אהבה. דרכה חוויתי רגעים כואבים ומשפילים. דרכה ידעתי איך זה מרגיש להיות מאושר.

למעטים מאוהדי בית"ר שמתנגדים לעסקה, אני רוצה להזכיר דבר אחד מרכזי שלמדתי מכל החוויות המטורפות שצברתי איתה לאורך כל השנים האלה: אהבת אמת היא אהבה שאינה תלויה בדבר. ככה, פשוט - אם היא מציבה לי תנאים, היא לא באמת אוהבת אותי. אם אני מוכן ללכת איתה רק באש אבל לא במים, אני כנראה לא באמת אוהב אותה.

אבל בית"ר עבורי היא אהבת אמת. זו האהבה הראשונה שלי, והנצחית שלי. וכמו שאמור להיות בין כל אהוב לאהובה, ברגע שמגיעה הזדמנות שיכולה לעשות לה טוב (בזכות השקעה של 300 מיליון שקל על-פני העשור הקרוב), אני קודם כל אומר כן. אחרי זה נחשוב איך, מה וכמה.

ובאמת, האירועים סביב עסקת המכירה של בית"ר לאמירתים היא הזדמנות מצוינת להזכיר לכל מתנגדי העסקה מושכלות יסוד בדיני אהדת קבוצת כדורגל: קודם כל הקבוצה, ורק אחרי זה כל השאר. אם יש לקבוצה אפשרות להתקדם סוף-סוף לעידן מקצועני באמת ולחזור לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי אחרי שנים שחונות (ולמען האמת, גם 'שכונות') - מי אנחנו שנמנע את זה ממנה.

ועכשיו אפשר גם להתפנות לעננה הכבדה שמרחפת מעל המועדון, כי ברור שהכסף הגדול שמבטיחה העסקה הזו רחוק מלהיות כל הסיפור. יש כאן גם הזדמנות פז נוספת, להיפטר מכל אותם גזענים שרוכבים לנו על הגב בשנים האחרונות.

כל מי שטענו שבית"ר 'טהורה לעד', כל מי שחושבים שאפשר כל-כך בקלות למחוק את ההיסטוריה והזהות של הקבוצה הז'בוטינסיקאית מלידה, מונעים בעיקר מפחד עמוק ולא רציונאלי.

מעולם לא התחברתי לאותם גזענים שבמקרה גם אוהדים את אהבת חיי. למען האמת, גם אף פעם לא באמת הבנתי אותם. איך יכול להיות שהדעות הפוליטיות שלכם, האמונות החשוכות שלכם או הפחדים הכי כמוסים שלכם באים לפני אהובתכם?

אז לכל אותם טרמפיסטים (ובניגוד לרושם שנוצר לפעמים - הם מעטים) שבטוחים שגם הם אוהבים את בית"ר, אגיד רק דבר אחד: אם אתם באמת אוהבים אותה, תנו לה ללכת. 

הכותב הוא עורך דין ואיש תוכן