א.
לערפל הכבד, הקריר והרך שנפרס על מישור החוף בבוקרי השבוע שחלף וכיסה את העיר לכמה שעות, כשהוא מערסל בעדינות את משכימי הקום כמו כִּרבולית מהחלומות ומשתרג סביב המגדלים כצמח מטפס עשוי רוח, מסתיר לחלוטין ובו בזמן את השמיים ואת הארץ עד שהתפוגג, היה הסבר פשוט ושם של כדורגלן מבטיח שנטש הכול והפך להיפי שעושה ג'אגלינג במסיבות טבע: אפיק ים סוף. הכול בזכות הצוקים הגבוהים, הרמים והנישאים של תימן וערב הסעודית לחופים הדרום-מזרחיים של ים סוף, שחסמו את הרוח. זו ירדה בעוצמה אל הים הצר והפכה לנהר אוויר אדיר וגועש, שזרם בלחץ נמוך עד אלינו וגרם לעלייה באחוזי הלחות שיצרו את הערפל הכבד, הקריר והרך, שכיסה את העיר לכמה שעות של יופי שקט, שבהן כמעט ולא קמה אף מפלגה. הייתי צריך את זה, ויש לי תחושה שגם אתם. טוב ללכת עם הראש בעננים.
קל לשים לב לפער בין כמות האנרגיה שלא תיאמן והמאמץ העצום שנדרש כדי ליצור ערפל, לעומת הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להקים עוד מפלגה חדשה שאף אחד לא היה צריך בהנהגתך ולקרוא לכל שאר המפלגות החדשות שאף אחד לא היה צריך ושקמו באותו רגע לשים את האגו בצד להתאחד תחת הנהגתך - ועדיין, לתופעת טבע שמעלימה עיר מקדישים דקה וחצי במקרה הטוב ומתייחסים אליה כהפרעה לסדר הטוב (סגרו את נתב"ג!) ואלוהים יודע כמה זמן אנחנו כבר מתבוססים בביצת המגעים חסרי המשמעות המתנהלים בין חברי כנסת חסרי חשיבות - רובם נודדים בין מפלגה לא דמוקרטית אחת למשנהה. כמה אגו, אלוהים, אני לא מבין איך האנשים האלה יכולים לעמוד זקופים תחת משקל החשיבות העצמית שלהם; לא נראה לי שהייתי מצליח לקום מהמיטה.
מעניין גם לשים לב שלמרות כמות האנרגיה שלא תיאמן והמאמץ העצום שנדרש כדי ליצור ערפל, הרי שאחרי כמה זמן הוא פשוט מתפזר, מתפוגג ונעלם כלא היה בלי לעשות דרמה גדולה. הרוח לא עושה עניין והערפל לא משאיר עקבות. לעומת זאת, למרות אותה קלות בלתי נסבלת שבה אפשר להקים עוד מפלגה חדשה שאף אחד לא היה צריך - הרי שהמפלגות האלה לא מתפזרות לשום מקום ושרידיהן ממשיכים להיתקע לנו בחיים הציבוריים הרבה אחרי, כמו סוכריית טופי בין השיניים, כמו השם "הישראלים" שחוזר ומופיע כמו יבלית. כמה זמן עוד ניאלץ לחיות עם דרך ארץ, תלם, חוסן ותנופה?
בוא, ערפל, כסה.
ב.
ובעוד הערפל מגיע עם הסבר פשוט, השבוע רגשה עירי תל אביב עת התלהטה האדמה בין שני בניינים בצפון העיר עד שהתבקעה ואדים חמים עלו ממנה לפרק זמן ארוך. הדיירים פונו, האזור נחפר ונבדק למשך ימים ארוכים - אבל שום הסבר מניח את הדעת לא ניתן. קפצתי לשם לראות את הדברים בעיניי והתגודדתי עם שאר הסקרנים והפרחנו תאוריות משונות לאוויר - צ'מעו, זה באמת היה מוזר למדי.
במאמר מוסגר, אני חש בבית בחברת סקרנים, אלה שהחידה מעניינת אותם יותר מהפתרון, אלה שכמעט תמיד יהיה להם כמה דקות לעמוד בפינה ולהסתכל על משהו במקום להמשיך הלאה ולטמון את הראש בטלפון. אנשים אוהבים לבוז לסקרנים, לפזר אותם שלא יפריעו, לגעור בהם מעל גלי הרדיו - ואני אוהב לבוז לבזים. אעדיף מיליון מונים את הסקרנים על פני רוב הפלחים האחרים באוכלוסייה: אם יש לך זמן להתעניין במה שקורה סביבך - אתה בחבורה שלי. לי אתה לא מפריע, חביבי!
בכל מקרה, אחרי שלושה ימים ניתנו שני חצאי הסברים לתופעה המשונה. מצד אחד ההסברים היו לגמרי מעורפלים ולא מספקים, אבל מצד שני הם היו פשוט נפלאים. ההסבר הראשון היה שמדובר ב"פגיעה מהעבר בתשתית חשמל תת-קרקעית שבאה במגע עם היקוות מים וגרמה לעלייה בטמפרטורה ולתופעת האידוי". הא? אתם אומרים לנו שיש תשתית חשמל מהעבר שמונחת בעומק מתחת לתשתית של ההווה - ואם זה לא מספיק, עוד רץ בה חשמל בעוצמה שמחממת קרקע ומרתיחה מים? לא הכי מרגיע. ההסבר השני, והנפלא אם יורשה לי, של עיריית תל אביב היה שהאירוע התרחש "כתוצאה מאנרגיה שהייתה אצורה בקרקע". מהי האנרגיה שהייתה אצורה בקרקע? איש לא מבין. מניין הגיעה? איש לא יודע.
איור: תמיר שפר
אם יורשה לי, אמרתי לאחד הסקרנים שעמד לידי, יש לי רעיון. בוא נשמע, אמר האיש, יש לי כמה דקות בשבילך עד שמשהו אחר יסקרן אותי. אם זה יסקרן אותך, עניתי, זה יסקרן גם אותי. מה הרעיון, שאל האיש. האנרגיה שהייתה אצורה בקרקע היא לא אחרת מאשר זעם, אמרתי. אדמת העיר כועסת - גם אני הייתי כועס אם ככה היו מתייחסים אליי. חופרים וזורקים ומזהמים ובונים ואוטמים, ועוד חניון תת קרקעי, ועוד יסודות לעוד מגדל, פה חופרים רכבת, שם מניחים תשתיות, ואז עוד תשתיות, מוטות ענק ננעצים בעומק האדמה - די, כמה אפשר. ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד, ציטט ידידי הסקרן את טשרניחובסקי. בדיוק!, אמרתי לו. אם הייתי אדמה, הצהיר הסקרן, הייתי מגיב בדיוק אותו דבר. מה זאת אומרת "אם", אמרתי לו, והרי כולנו אדמה: מעפר באנו ואל עפר נשוב. האדמה מרגישה את הכעס שלנו ונבקעת לקראתו, כמו מבקשת לאחד את הזעם לכדי גייזר אחד עצום.
יש מצב, אמר הסקרן, ונעלם בפתאומיות.
ג.
אז ככה העברתי את השבוע, בין ערפל נהדר שבא מהדרום עם הסבר פשוט ובין אנרגיה אצורה שצצה פתאום מאדמת צפון תל אביב עם הסבר לא ברור, אבל עם מסקנה אחת חסרת כל השלכות מעשיות: עצם זה שיש לתופעה הסבר פשוט לא הופך אותה לפחות נהדרת, כמו שתופעה שאין לה שום הסבר הגיוני, כמו הפוליטיקה הישראלית, לא הופכת ליותר מעניינת. יש בורות מעניינים יותר.
מפה לשם, האנרגיה העצורה עשתה לי חשק לקצת ביקוש כבוש. בכתבתו של גיא בן סימון שהתפרסמה לפני כשבוע בגלובס, דיבר הכלכלן הראשי של בנק לאומי על השאלה "לאן הולכים השווקים ב-2021", חזה עלייה מחודשת בצריכה הפרטית והעריך שקיים "ביקוש כבוש" בסדר גודל של כ-3% לנפש שישתחרר ויתפוצץ עם צמצום המגבלות. אני יכול לחוש את הביקוש הכבוש כמו גוש שממלא את חלל החזה שלי בכל פעם שאני נושם. רק 3%, אתה אומר? מרגיש כמו 30.
שמיים מעורפלים, אדמה זועמת, אנרגיה אצורה, ביקוש כבוש, אפיק ים סוף, תנופה, תקווה חדשה - נשמע כמו תפריט קוקטיילים בערב קריוקי בבר של אופנוענים, אבל זו המציאות, והאמת? זה בסדר מבחינתי. 2021 התחילה מוזר, נותר רק לקוות שהיא תצליח לשמור על קצב המוזרות הזה, שמשאיר את העניינים מסקרנים למדי.
אבל שתישאר בקצב הזה, כן? שלא תגביר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
