למען דור המחר – הגיע הזמן לשים סוף לאלימות בחברה הערבית

האלימות בחברה הערבית הולכת ומחריפה והופכת את חייהם של צעירים וצעירות שנחשפים למעשי האלימות לקשה מנשוא • זו העת לעשות מעשה, לפני שתחושת הייאוש תכריע את עתידם של הצעירים והצעירות ובכך את עתיד החברה הערבית בישראל כולה

הפגנות נגד האלימות בחברה הערבית / צילום: הרשימה המשותפת
הפגנות נגד האלימות בחברה הערבית / צילום: הרשימה המשותפת

בשנים האחרונות חוותה החברה הערבית בישראל עלייה משמעותית במספר מקרי הרצח שהתרחשו בתוך החברה. 112 איש מתוך החברה הערבית נרצחו בשנת 2020, 17 מתוכם רק בדצמבר האחרון, והמספרים הללו עולים משנה לשנה.

אין זה פלא כי שיעור האזרחים הערבים שחשו היעדר ביטחון אישי ביישוב מגוריהם ב-2019 עמד על 82%, זאת בהשוואה ל־56% מהנשאלים בחברה היהודית שחשו כך. ב-2020 המצב החמיר, והנתונים על תחושת היעדר ביטחון אישי בחברה הערבית צנח.

בהתאם לכך, גם החשש להיפגע מתופעות שונות של אלימות ופשיעה בחברה הערבית גדול מזה שבחברה היהודית: 31% מקרב האזרחים הערבים חוששים כי הם או מי מבני ביתם ייפגעו מעבירות אלימות, לעומת 17% בקרב האזרחים היהודים. 

המספרים האלה הם סמל לסיפורי חיים, לרגשות, לחלומות של אימהות, נשים אחים וילדים שלא התגשמו, ולא רק שלא התגשמו, אלא שחייהם השתנו באופן בלתי הפיך, הם השתנו רק בגלל שמישהו החליט לסיים את חייו של אדם אחר. רצח של אם על-ידי בנה, רצח האח על-ידי אחיו, רצח חבר על-ידי חברו.

התופעה האיומה הזו נמצאת כבר בכל מקום, ואף אחד כבר אינו חסין. מעצם היותנו פרטים בתוך החברה הערבית מהווה איום ומעוררת פחד, וזה כבר לא משנה אם אנחנו נמצאים במקום ציבורי או אפילו בתוך ביתנו הפרטי.

קולות הירי בכל יישוב ערבי הפכו לחלק מרעשי הרקע הקבועים ומהאווירה היום-יומית של היישוב, עד כדי כך שכבר אין מתייחסים אליהם כאירוע יוצא דופן. ולמרות הקמתן של עשרות תחנות משטרה בשלוש השנים האחרונות ביישובים הערביים, לא באמת קיים מענה אמיתי מצד המשטרה, אלא שהתופעה, כפי שראיתם, רק הולכת ומתעצמת.

המשטרה, כך מסתבר, איננה הפתרון - האלימות בחברה הערבית לא נמצאת בסדר העדיפויות של השוטרים. אילו היה מדובר בהפגנה, היו מגיעים במהרה לפזר את האנשים, אך אלימות? רצח? במקרים כאלה הם לוקחים את הזמן, מתמהמהים.

כך בדיוק קרה ביום שישי האחרון: כשהתקיימה באום אל-פאחם הפגנה של בני נוער בנושא "די לאלימות", כוחות המשטרה הגיעו במהירות, אך היכן היו כשראש עיריית אום אל-פאחם לשעבר נמצא ירוי כששמונה כדורים פילחו את גופו?

החברה הערבית כולה מביעה זעם, הסתייגות וכעס על המצב הנוכחי, היא דורשת שינוי. ומתוכם, אני דואגת וחרדה כל-כך לאוכלוסייה הצעירה שלנו. צעירים וצעירות שמתכננים את עתידם כאן בחברה, עדים למתחולל. חלקם ראו רצח במו-עיניהם, חלקם מכירים חבר לכיתה שמחזיק בנשק או חבר'ה אחרים שסוחרים בנשקים. וכשמקרי הרצח מתועדים ומופצים ברשתות החברתיות, הזוועה הקשה מופיעה גם לנגד עיניהם של ילדים צעירים, לועתים אלה צילומים של נפגעים דקות ספורות לפני שהם עוזבים אותנו מהעולם.

למעורבות של הצעירים והחשיפה שלהם לאלימות הגואה יש פגיעה דרמטית בביטחון האישי והנפשי שלהם, והתחושה השולטת בקרבם היא הייאוש. "מה כבר אני יכול לעשות?", הם שואלים, "איפה אפשר לשנות?". הם משתתפים בהפגנות, מרימים קול זעקה ברשתות החברתיות, מגנים את האלימות, אבל שום דבר לא משתנה. והייאוש שמקיף אותם בגיל כה צעיר מסוכן לנפשם, והוא חייב להדליק אצל כל אדם בוגר ואחראי נורה אדומה. הצעירים הללו הם החברה של המחר, אך מתוך הייאוש הזה, איזו מין חברה נוכל לבנות?

הצעירים הללו זקוקים למקום שבו יוכלו לשתף את החוויה שלהם, לפרוק החוצה. הם זקוקים למרחב שבו יוכלו ליזום ולצאת לדרך אקטיביסטית חברתית. בראש ובראשונה זה תפקידן של הרשויות המקומיות להתחיל לפעול, להקים ועד מקומי בכפרים או להפעיל סיירות ערב בתוך היישוב. עליהם לייצר תמיכה גם בגורמים המטפלים החשופים לסכנה, אלה שמעמדם נשחק חברתית, ברובן נשים שיכולות למצוא את עצמן מאוימות.

השלב הבא מוכרח להיות השקעה בחינוך הדור הצעיר. זה המקום לקדם יוזמות, הרצאות ומפגשים בנושא האלימות. זו יכולה להיות קבוצת סטודנטים שתלווה תלמידי תיכון או יוזמות להעלאת המודעות ברשתות החברתיות.

לא די בלאסוף את הנשקים, ויש אין־ספור דוגמאות לתוכניות שהצליחו למגר את האלימות בערים בעולם וגם בישראל - ראו לדוגמה את השינוי שהתרחש בנתניה. אבל הכי חשוב זה לא לשתוק. להתערב, להגיב ולהוקיע את התופעה מהחברה הערבית. האחריות צריכה להיות גורפת, זהו צו השעה.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, מנהלת תוכנית מסאר ורכזת תחום חברה ערבית מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד. הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל

צרו איתנו קשר *5988