בית המשפט העליון הוציא למשטרת ישראל תמרור עצור

בג"ץ נתן השבוע שני פסקי דין שאמורים לסמן למשטרה את גבולות הגיזרה החוקיות שבהם מותר לה לפעול • פסקי הדין הציגו את המשטרה בערוותה, והמבחן שלה יהיה ביישום ההחלטות בשטח • וגם: הזימון לשימוע של מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה ע"י שר החינוך הוא אקט שמתאים למשטרים אפלים

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: יח"צ פלאש 90
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: יח"צ פלאש 90

1.

באחד מימי הקיץ של נעוריי הרחוקים מדי, נסעתי בתחבורה ציבורית לבקר חברים באזור עפולה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית בעיר ניגשו אליי במפתיע שני שוטרים וביקשו ממני להתלוות איתם לשירותים הציבוריים. ושם, בצחנת בתי השימוש, הם דרשו ממני להראות להם תעודת זהות, שאלו אותי שאלות שונות על מטרת נסיעתי, וערכו עליי חיפוש. זמן רב חלף מאז אבל התדהמה, העלבון וההשפלה מאותו אירוע נותרו צרובים בי. עד עכשיו לא ברור לי מה הוביל את השוטרים להיטפל אליי באופן הזה. אולי היה זה השיער הארוך והמראה הדי זרוק שאפיינו אותי באותו הגיל. על כל פנים, סיבה ממשית לאותה התנהגות לא הייתה להם והם פעלו בחוסר סמכות.

נזכרתי השבוע באותו מקרה כשבג"ץ קיבל עתירה של האגודה לזכויות האזרח וגופים נוספים ופסל נוהל שהונהג במשטרה ואיפשר לשוטרים לדרוש מעוברי אורח להציג להם תעודת זהות ללא כל סיבה נראית לעין. השופטים הורו למשטרה לגבש נוהל חדש ומצומצם יותר, שיקבע באופן מפורש מהם הקריטריונים בהם אדם נדרש להזדהות בפני שוטר.

השופטים כתבו בפסק הדין כי פעולות השיטור כגון תשאול והצלבת פרטי תעודת הזהות של אדם עם מערכת המחשוב בניידות המשטרה, גם אם הן נמשכות כ-20 דקות לכל היותר, יכולות להגביל באופן ממשי את חופש התנועה שלו ולפגוע בכבודו כאדם. הנשיאה אסתר חיות כאילו דיברה מגרוני כשציינה כי הפעולות הללו "טומנות בחובן ממד נוסף של השפלה, הנובע לא רק מעצם הפנייה לאדם מסוים אלא גם מהמשך הבירור לגביו, אשר מחזק את תיוגו של אותו הפרט כמי שחשוד בביצוע עבירה או מעשה פסול אחר". החלטת בג"ץ לא ניתנה כמובן בחלל ריק. העתירה הוגשה בעיקר בשל העובדה שהמשטרה עשתה שימוש בסמכויותיה באופן סלקטיבי שהוביל להפלייתם של מיעוטים מסוימים כיוצאי אתיופיה או ערבים. אולי גם ביחס לנערים עם שיער ארוך.

פסק הדין של בג"ץ הוא יפה וצודק אבל, כמו תמיד, מבחנו העיקרי הוא באופן שבו הוא ייושם, אם בכלל. גם לאחר שהמשטרה תעשה כמצוות בג"ץ ותקבע קריטריונים בהם נדרש אדם להזדהות בפני שוטר, צריך יהיה לוודא שאכן השוטרים פועלים בהתאם להם.

האם פסק הדין ייושם בשטח? האם שוטרי משטרת ישראל יפסיקו לנהוג באכיפה סלקטיבית כפי מיעוטים? האופן שבו מתנהלת המשטרה כגוף ושבו מתנהלים חלק מהשוטרים כפרטים באכיפת הגבלות הקורונה, אינו מבשר טובות. אנחנו רואים כמעט מדי יום שוטרים שנטפלים לאזרחים שיושבים לבדם בשטח פתוח ותוך ריחוק חברתי, למשל, בכיכר דיזינגוף בתל אביב, ומעכבים אותם או מטילים עליהם קנסות, למרות שאין בכך שום צורך בריאותי ולמרות שאין בכך שום הגיון. מנגד, הנתונים מראים שהמשטרה נמנעת מלאכוף את מרותה במקומות שבהם יש הפרות חמורות של תקנות הקורונה, כמו בחלקים של המגזר החרדי. ואם הגבלות הקורונה נאכפות באופן סלקטיבי על-ידי המשטרה, למה שהיא תשנה ממנהגה ביחס לאכיפה בכלל?

פסק הדין בעניין הסמכות של שוטר לבקש תעודת זהות לא היה היחיד שקיבל השבוע בית המשפט העליון ואמור לסמן למשטרה את גבולות הגיזרה שבה מותר לה לפעול בבואה לשמור על הסדר הציבורי ולחקור פשעים.

בפסק דין נוסף דחה העליון ערעור שהגישו ארבעה מיועצי ראש הממשלה, בהם עופר גולן ויונתן אוריך, ואישר לבצע חיפוש בטלפונים הניידים שלהם. בעקבות תלונה על הטרדת עד המדינה, שלמה פילבר, בפרשה הידועה בכינויה 'תיק 4000', זומנו ארבעת יועצי נתניהו לחקירות במשטרה שבמהלכן ביקשו החוקרים לבצע חיפוש במכשירי הטלפון שלהם. משקיבלו את הסכמתם, נעשה חיפוש בטלפונים ובוצעו מספר 'צילומי מסך'. החיפוש במכשירי הטלפון נערך מבלי שהוצא צו חדירה למכשירים, וגם לא הובהר לגולן, אוריך, וחבריהם כי הם רשאים להתנגד לחיפוש מבלי שהתנגדות זו תיזקף לחובתם. גולן גם התייצב לחקירה ללא מכשיר הטלפון שברשותו ולבקשת המשטרה ניגש למכוניתו בלוויית שוטר, כדי להביא את הטלפון משם.

השופטים ציינו כי צו חדירה לחומר מחשב, כשמו כן הוא, מאפשר חדירה לפרטיותו של אדם, לסוד שיחו, לעיתים אף לנבכי-נפשו, למכמניו. "החדירה למחשבו האישי של אדם גרועה לא פחות מן הפריצה לביתו. ביתו של אדם הוא מבצרו, ומחשבו האישי הוא פינת הסתר החבויה במבצר, הוא המגירה האישית של בעליו, והוא אוצר בתוכו, תכופות, מידע פרטי, אישי, ולעיתים כמוס. החדירה אל המחשב האישי כמוה כחיטוט בחפציו האינטימיים". ולמרות זאת, כאמור, הכשירו בדעת רוב את החדירה למכשירים. הנימוק המרכזי של השופט נעם סולברג, שכתב את חוות-הדעת המרכזית, בקשת המשטרה לצו חיפוש בדיעבד לא ניסיון "להלבין" חומרים שנמצאו בחיפוש האסור בטלפונים, אלא כוונה להשגת ראיות חדשות ועצמאיות.

גם כאן, בדומה לפסק הדין בעניין הסמכות של שוטר לבקש תעודת זהות מאזרח, נחשפה משטרת ישראל בערוותה. הוצאת צו חיפוש טרם שעורכים חיפוש אמור להיות מעשה אלמנטרי ובסיסי. אם כך העזה המשטרה להתנהג ליועצי ראש הממשלה המקושרים ורבי העוצמה שעתה באים עמה חשבון בבתי המשפט, אפשר רק לדמיין איך היא מתנהלת לאנשים מקושרים וחזקים פחות.

המפכ"ל קובי שבתאי / צילום: דוברות משטרת ישראל
 המפכ"ל קובי שבתאי / צילום: דוברות משטרת ישראל

2.

החלטת שר החינוך, יואב גלנט, לזמן את מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה, מנדי רבינוביץ', לשימוע לפני פיטורים בעקבות הזמנתו של מנכ"ל אירגון "בצלם", חגי אלעד, להרצאה בביה"ס היא צעד שמתאים למשטרים אפלים. גלנט רשאי לתעב את "בצלם" אבל שר חינוך הוא לא הצנזור הלאומי והוא אינו רשאי למנוע חופש ביטוי והבעת דעה בבתי הספר.

למעשה, משר חינוך מצופה לנהוג בדיוק הפוך - לעודד את התלמידים לשמוע מגוון דעות ועמדות גם כאשר אלה אינן מוצאות חן בעיניו. וזה נכון באותה מידה לגבי זימון לבתי הספר של דוברים מטעם ארגונים שמזוהים עם הימין, או עם תפיסת עולם הפוכה לזו של "בצלם" ותומכים בהמשך השליטה של ישראל בשטחים.

צרו איתנו קשר *5988