איטליה עשתה את זה: האם גם ישראל צריכה ממשלת מומחים?

שערו נא בנפשכם את התרחיש הבא: ישראל אינה מצליחה להקים ממשלה יציבה. ממשלה קצרת ימים באה, וממשלה קצרת ימים הולכת. הכנסת מתפזרת אוטומטית, ובחירות נערכות פעם אחר פעם (נגיד, ארבע פעמים בשנתיים, שזה כמובן לא יכול לקרות, אבל נגיד).כל זה מתרחש, נניח, על רקע מגפה עולמית ומשבר כלכלי היסטורי.

מספיק ודי, אומר נשיא המדינה, ומזמין את סטנלי פישר לירושלים. ד"ר פישר מקבל פטור יוצא מגדר הרגיל מבידוד עצמי, ומובל בתא פלסטיק אטום אל מעון הנשיא. סטנלי, אומר לו ריבלין, באו מים עד נפש. אנו זקוקים עכשיו למנהל ולאיש חזון, לא לפוליטיקאי. אני מטיל עליך להרכיב ממשלת מומחים ויועצים.

ראש הממשלה המיועד פישר מצליח לעבור את המשוכה הראשונה. רוב גדול של חברי הכנסת מסכימים לכלול תיקון "זמני" בחוק היסוד, כדי לאפשר למי שאינו חבר כנסת להתייצב בראש הממשלה. רובם עושים כן ללא התלהבות. רובם אינם מתכוונים להניח לו להאריך ימים. אבל תמיכה ציבורית מסיבית מכריחה אותם להרכין ראש.

ראש הממשלה פישר אומר שאין לפנות דיירים בזמן הקורונה. לא, הוא לא יתעקש על רחוב בלפור. דירת סטודיו תספיק לו. האם זה יכול לקרות בישראל? במלה אחת, "לא".

באיטליה זה דווקא קרה. "התגלמות הטכנוקרטיה", כתב ה"נויה ציריכר צייטונג" רב היוקרה על מאריו דראגי. "הגיע אל ארמון הקירינאלה (מושבו של נשיא הרפובליקה) שש דקות לפני הזמן", התפעל כתב ה"זידוייטשה צייטונג" של מינכן, והוסיף את האפיון הרווח באיטליה, "הוא נמרץ כמו גרמני ויצירתי כמו איטלקי".

קצת פחות מהופנט היה "קוריירה דה לה סרה" של מילאנו: "הרפובליקה השלישית נפלה", כתב פרשן פוליטי למחרת ההודעה שהנשיא סרג’יו מאטארלה הטיל על מאריו דראגי להרכיב ממשלה חדשה באיטליה.

לחצות את הים הסוער

מדוע זה יכול לקרות באיטליה? אולי מפני שהאיטלקים ויתרו עוד לפני 60 שנה ויותר על התקווה שממשלותיהם יתפקדו כהלכה. אולי כי ממשלותיהם מעולם לא תפקדו כהלכה. הממשלה החדשה, לכשתקום, תהיה ה-67 בתוך 75 שנה. לפני כמעט 30 שנה, האיטלקים חשבו שצריך רק לשנות חוקי בחירות כדי להבטיח יציבות ("הרפובליקה השנייה", במניין לא רשמי). הם התבדו.

ב-1996, לראשונה זה 100 שנה, נשיא איטליה מינה ראש ממשלה שלא משורות הפרלמנט. זה היה הטכנוקרט הראשון. שמו היה קארלו אזליו צ’יאמפי (Ciampi). הוא היה נגיד הבנק המרכזי. כהונתו הייתה קצרה, טיפה יותר משנה, אבל במהלכה הוא צירף את איטליה אל גוש האירו.

שנתיים אחר כך, אסיפת בוחרים מינתה אותו לנשיא הרפובליקה, שאמנם אינה כהונה ביצועית, אבל יש לה סמכויות והשפעה גדולות בהרבה מזו של נשיא ישראלי, כמו למשל היכולת להעמיד לא-פוליטיקאי בראש הממשלה.

מאז צ’יאמפי לא מש מאיטליה הרעיון להזמין טכנוקרט כדי לעזור לה לחצות ים בשעת סערה. ב-2011, איטליה כמעט טבעה בסערה שהניב זה המכונה "המיתון הגדול" (משבר הסאב-פריים). הנשיא הטיל את ראשות הממשלה על מאריו מונטי, כלכלן מקצועי, נשיא אוניברסיטה יוקרתית, חבר הנציבות של האיחוד האירופי (כהונה השקולה כנגד שר בממשלה, אך לא בדיוק). ממשלת מונטי קמה על טהרת הטכנוקרטים, שום פוליטיקאי מקצועי לא הוזמן להשתתף בה.

מה מעניין שהנשיא שמינה את מונטי היה מנהיג קומוניסטי בולט לשעבר, ג’ורג’יו נפוליטנו. מעניין, כי השמאל האירופי, והשמאל בכלל, רואה טכנוקרטים בעין רעה מאוד. ומה מעניין שהמפלגה היחידה שהצביעה נגד מינוי מונטי הייתה "הליגה הצפונית", שמאז הפכה לכוח הפופוליסטי הימני הבולט ביותר באירופה.

השמאל הדמוקרטי עשה אז שלום עם טכנוקרטים. הימין הפופוליסטי כבר עמד אז בעיצומה של מלחמתו נגדם, זו המלחמה שתעלה את דונלד טראמפ לשלטון ותוציא את בריטניה מן האיחוד האירופי.

מינוי טכנוקרטים עורר תמיד ספקות ניכרים. נובע ממנו אליטיזם; כרוך בו ספק ביכולתם של ההמונים לבחור את נציגיהם. הספק הזה לא נולד בימינו. סוקרטס, מפי אפלטון, דיבר על הקלות שבה ההמון מתפתה לחלקת לשונם של דמגוגים. אפלטון קיווה לרפובליקה של פילוסופים. אז עדיין לא היו טכנוקרטים בתור שכאלה.

בין שתי מלחמות העולם התפתחה בארה"ב תנועה לטובת "טכנוקרטיה" שימי העדנה הקצרים שלה היו בתחילת השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, כשהממשלה הפדרלית לא הצליחה להיחלץ לעזרת מיליוני מובטלים ורעבים.

מהנדסים היו הוריה מולידיה של התנועה. אחד מהם טבע לפני מאה שנה את עצם המושג "טכנוקרטיה", כלומר שלטון הטכנאים, כדי לתאר את "ייעול שלטון העם באמצעות משרתיו, המדענים והמהנדסים".

סיבה אפשרית אחת לחוסר הצלחתה של התנועה הזו הייתה הקלות היחסית שבה השיטה הפוליטית האמריקאית יכולה לרתום טכנוקרטים לעגלתה. נשיא אמריקאי אינו מחויב למנות אף פוליטיקאי אחד לקבינט שלו. בקבינט החדש של ג’ו ביידן, משרד האוצר נמצא בידי כלכלנית מנוסה; משרד ההגנה נמצא בידי גנרל בדימוס; בראש מחלקת המדינה עומד דיפלומט ותיק; שר המשפטים המיועד הוא שופט בכיר; ומשרד החינוך עומד להימסר לידי מורה ומחנך. מעניין מאוד מצב העניינים הזה שבו אף אחד מנושאי הכהונות המיניסטריאליות הבכירות ביותר אינו פוליטיקאי, ומעולם לא נבחר לכהונה פוליטית.

 מונטי, צ'יאמפי ודיני. שלושה טכנוקרטים שאיטליה העמידה כראשי ממשלותיה / צילום: Associated Press, Luca Bruno ,Andrew Medichini ,Mario Vassetta

בדמוקרטיה פרלמנטרית, אלה הממלאים אצל ביידן את תפקידי השרים היו יכולים לכל היותר להיות מנכ"לים במשרדיהם.

האם היעדר רקע פוליטי הוא יתרון? זה כלל לא בטוח. סוף-סוף, שרת האוצר חייבת להיות במגע מתמיד עם פוליטיקאים, בייחוד בקונגרס.

הצעירים למשרד האוצר

טכנוקרטים שימשו מלכים וקיסרים עוד לפני הזמן המודרני. ז’אק נקר (Necker) היה אולי הידוע שבהם. הוא כיהן שלוש פעמים כשר האוצר של לואי ה-16, אחרון המלכים האבסולוטיים של צרפת. הוא התחיל בגיל 30, והיה הראשון שנתן פומבי לתקציב המדינה, ב-1781. עד אז זה היה סוד כמוס. הוא פוטר זמן קצר אחר כך, לפני שחזר ונשכר כשצרפת פשטה את הרגל.

איני בטוח מי ראוי להיחשב לטכנוקרט הראשון של הזמן המודרני, אבל אולי האיש הראוי לתואר הזה הוא אנטוניו דה אוליביירה סלזר (Salazar). הוא היה פרופסור צעיר ומבטיח למשפטים ולכלכלה באוניברסיטה היוקרתית של קוימברה, פורטוגל, כשהצבא תפס את השלטון ב-1926. זה היה בעיצומן של אנרכיה פוליטית והתמוטטות כלכלית. סלזר הוזמן להיות שר האוצר ולהציל את המטבע הלאומי. הוא הציב תנאים ומיהר להתפטר כשלא התמלאו. מחליפיו היו חסרי אונים והוא הוזמן לחזור. סמכויותיו התרבו. פורטוגל נשארה ענייה, אך תקציביה היו מאוזנים ומטילי זהב לרוב התחילו להצטבר במרתפי הבנק המרכזי שלה.

ב-1932, הגנרלים מינו את סלזר לראש הממשלה. בניגוד לקודמיו הוא האריך מאוד. מאוד, מאוד. הוא כיהן 36 שנה. במהלכן, כונן מדינה סמכותנית חד-מפלגתית, שתוארה לא פעם כפשיסטית, אבל לא הייתה בדיוק כזאת. הוא תיעב את הנאציזם ואת הפשיזם, אם כי לא בגלל היעדר דמוקרטיה אלא מפני שחשב אותם ל"עובדי אלילים". הוא היה קתולי אדוק. הוא עמד על המשך קיומה של הקיסרות הקולוניאלית גם לאחר שמעצמות אירופה סיימו את נוכחותן באפריקה. בהנהגתו, פורטוגל הסתבכה במלחמות עקובות מדם באנגולה, במוזמביק ובגיניאה-ביסאו.

"המדינה החדשה" (novo estado) שכונן נעשתה מקור השראה לגנרלים ולשמרנים קיצוניים באמריקה הלטינית. עצם נוכחותו מצאה אין-ספור חיקויים מעבר לים.
גנרלים לטינו-אמריקאיים לאחר שהצילו את המולדת מידי הפוליטיקאים, התחילו לחפש וגם למצוא פרופסורים לכלכלה כדי להציל את כלכלותיהם המתמוטטות. בצ’ילה, הגנרלים גייסו את "ילדי שיקגו", בוגרי הפקולטה המפורסמת לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, שכללה את מילטון פרידמן. הילדים ההם, שכמובן לא היו ילדים, הניבו את מה שכינו אז "הנס הצ’יליאני". אבל בדרך אל הנס קרו גם הרבה לא-ניסים.

הגנרלים של ארגנטינה ושל ברזיל מצאו טכנוקרטים במקומות אחרים. בארגנטינה הם מסרו את הכלכלה נגועת האינפלציה (700%) והחובות לידי תעשיין פלדה בשם חוסה אלפרדו מרטינס דה אוס. אחד מכישוריו החשובים היה ידידותו האישית עם דייוויד רוקפלר, מנכ"ל צ’ייס מנהטן. התוצאה: אשראי נדיב מקרן המטבע הבינלאומית. התנאי: ליברליזציה, שזה מה שעשו טכנוקרטים לטובת גנרלים באמריקה הלטינית. האינפלציה הודברה והשקעות זרות התרבו, אבל עסקים קטנים ירדו מנכסיהם, כוח הקנייה פחת והמונים התרוששו; והחוב החיצוני של ארגנטינה גדל פי 10 (נתוני ויקיפדיה). מרטינס דה אוס הוריש לארצו אינפלציה דוהרת ומטבע חסר ערך.
מעניין שהגנרלים העניקו רישיון כמעט בלתי מוגבל לטכנוקרטים שלהם. הם לא הבינו בכלכלה, וגם לא ניסו להבין.

לאחר שהדמוקרטיה חזרה אל אמריקה הלטינית, לפחות למראית עין, טכנוקרטים התחילו להופיע בכהונות פוליטיות לגיטימיות. לפרו למשל היו שני נשיאים עם עבר בבנק העולמי, שגמרו רע מאוד - אחד חבוש בכלא לקראת משפט שוחד, השני הוא עבריין נמלט.

דרך הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית ובנקים בינלאומיים פרטיים עברו נשיאים ושרי אוצר של ארצות באפריקה (כמו בנין, ליבריה וניגריה). שר האוצר האחרון של טורקיה לפני עליית האיסלאמיסטים לשלטון היה סגן נשיא לשעבר של הבנק העולמי. ראש ממשלת יוון בימים הקודרים ביותר של המשבר הכלכלי, לפני עשר שנים, שימש מקודם סגן נשיא בבנק המרכזי של אירופה, לצד מאריו דראגי, ראש הממשלה המיועד של איטליה.

ההמונים נגד המומחים

בדרך כלל, הטכנוקרטים האלה לא נחלו הצלחות ארוכות-טווח בפוליטיקה. לאחר שנתיים בראש ממשלת מומחים, מונטי האיטלקי ניסה להיבחר בזכות עצמו. הסקרים היו תחילה מבטיחים מאוד, אבל מפלגתו לא עשתה חיל, והוא פרש זמן קצר אחר כך מן הפוליטיקה.

אם אינני טועה, רק בוגר ישראלי אחד של הבנק העולמי ניסה להיכנס לחיים הציבוריים בארץ. זה היה אבישי ברוורמן, מומחה לפיתוח חקלאי, שנעשה תחילה נשיא אוניברסיטת בן גוריון, ואחר כך ניסה את כוחו בפוליטיקה. הוא היה זמן קצר שר ללא תיק מטעם מפלגת העבודה בממשלת נתניהו השנייה. היו לו תקוות רמות, והוא ניסה להתמודד על הנהגת המפלגה, אבל לרוע מזלו, דף קורות החיים שלו היה תמיד הרבה יותר מרשים מכישרונותיו הפוליטיים.

זה משהו שאפשר להגיד על רוב הטכנוקרטים. ניסיונותיהם להתחבב על ציבורי בוחרים בדרך כלל אינם מצליחים, אם בגלל הביוגרפיות שלהם, אם בגלל סגנונם, לשונם, או לבושם.

בשנים האחרונות טכנוקרטים ומומחים נעשו אבני ריחיים על צוואר הפוליטיקאים. בארה"ב בימי קורונה שנאת המומחים (הרפואיים) לבשה ממדים פתולוגיים עם התקפות אישיות ואיומי רצח. בחברה המעודדת התמחות מיליונים נוהגים במומחים כאיום על אורח חייהם וחירויותיהם.

למאריו דראגי של איטליה יש יתרון חשוב: ביוגרפיה המדברת אל לבם של המונים. הוא לא נולד עם כפית כסף בפה, שני הוריו מתו בנעוריו המוקדמים, הוא פילס את דרכו במאמצים ניכרים ובהעזה. ב-2012, כאשר עמד בראש הבנק הארופאי, האיש המכונה "סופר מאריו" נקלע לעימות גלוי עם "סופר אנגלה", הקנצלרית של גרמניה, המנהיגה הפוליטית רבת הכוח ביותר ביבשת. היה מנוי וגמור איתו להציל את האירו, המטבע האירופי, "יהיה אשר יהיה". והוא הציל.

"יהיה אשר יהיה" נעשה סימן ההיכר של דראגי. הנחישות לעמוד במשימה עשתה רושם ניכר על כל המתבוננים. איטליה צריכה הצלה, בין השאר מידי פוליטיקאים קטנים, מתקוטטים ומעוטי חזון.

הנשיא מאטארלה העניק לדראגי מנדט דרמטי: לכונן "ממשלה של פרופיל גבוה ללא נוסחה פוליטית". הוא מוזמן בזה לחזור וללוש את עיסת ארצו. כל חובבי הטכנוקרטיה וכל מתעביה יתבוננו בנשימה עצורה.