המחלה עוברת, אבל תופעות הלוואי נשארות: מי יפצה את "מחלימי" הקורונה?

הנזקים הבריאותיים שהקורונה הותירה במחלימים כבר כאן - על המדינה להיערך לטפל בהם, אחרת יהיו אבודים

מחלקה ייעודית לחולי קורונה בבית חולים השרון / צילום: רמי זרנגר
מחלקה ייעודית לחולי קורונה בבית חולים השרון / צילום: רמי זרנגר

נועם (33) החלימה ממחלת הקורונה כבר בתחילת יוני 2020, אך שמונה חודשים חלפו מאז וטרם חזרה לעצמה. עד היום היא סובלת מכאבי ראש קשים, קוצר נשימה, היעדר תיאבון עם ירידה משמעותית במשקל, עייפות ושינה מרובה, חרדה וחוסר איזון נפשי קיצוני.

רופא המשפחה זיהה בקלות את מצוקתה הנפשית והפנה אותה לפסיכיאטר שהמליץ על המשך טיפול רגשי ותרופתי, אותו היא מקבלת לראשונה בחייה.

מאז המחלה איבדה את יכולת העבודה ופוטרה, וכן חוותה פגיעה משמעותית בתפקודה כאם וכבת זוג. כיום מנהלת נועם מאבק לקבלת פיצויים מהמוסד לביטוח לאומי, אך רוב בקשותיה נופלות על אוזניים ערלות.

בחודשים האחרונים החלו הרופאים והחוקרים להבין שחלק גדול מהאנשים שחלו בקורונה נותרים עם תסמינים קשים גם חודשים רבים לאחר ההחלמה. הסוכנות הקוריאנית לבקרה ומניעת קורונה ערכה סקר בקרב 965 מחלימים, וגילתה ש-879 מהם (91.1%) דיווחו לפחות על תופעת לוואי מתמשכת אחת.

במחקר תצפיתי בריטי, שעקב אחרי 110 חולי קורונה נמצא כי 74% מהם חוו סימפטומים ממושכים. ביניהם קוצר נשימה, תשישות, חרדות, נדודי שינה וקושי נפשי שהולך ומתגבר.

כך גם מחקר איטלקי, שעקב אחר 143 חולים כחודשיים לאחר החלמתם ומצא כי 87% מהם עדיין דיווחו על תסמין אחד לפחות שהם סובלים ממנו ופוגע מהותית בשגרת חייהם.

מכאן צפות מספר שאלות מכריעות: מהם הקשיים בהם יתקלו אותם מחלימי קורונה שנותרו עם תסמינים ארוכי טווח, מול ביטוח לאומי? האם יהיו זכאים לפיצויים או לקצבת נכות? בעיקר כאשר יהיה קשה להצביע ולהוכיח קשר סיבתי בין המחלה לתסמיניה ארוכי הטווח.

הנפגעים הרלוונטיים לעניין הם בין השאר הסגלים הרפואיים שנדבקו במהלך עבודתם, עובדי הוראה שנדבקו במוסדות חינוך, אנשי קבע שנדבקו בבסיסים ועוד. אותם נפגעים יתקשו מאוד להצביע על קשר מובהק לטווח ארוך בין התסמינים למחלה המקורית, בעיקר כאשר הידע שברשותנו אודות תסמיני המחלה לטווח ארוך עדיין כה מוגבל, שלא לדבר על הוכחת הקשר בין המחלה לתסמיניה הקוגניטיביים והנפשיים.

כיום, כפי שהדברים נראים, רוב אותם המחלימים הסובלים מתסמינים, לא יזכו כלל לפיצויים או שאלו יגיעו לכדי סכומים שוליים ומזעריים.

ניתן להשוות זאת למסלול הייסורים אותו עוברים נפגעי פוסט טראומה מקרב משרתי כוחות הביטחון. אלו מתקשים להוכיח קשר סיבתי מובהק בין מצבם הנפשי לשרותם הצבאי, בעיקר בחלוף השנים בהן יכלה הטראומה להתפרץ בשל אירועים ונסיבות חיים שונים (מות קרוב, פיטורים, גירושים).

לאחר שנים של הקרבה למען המדינה, הם נתקלים במערכת בירוקרטית, קרה ואטומה. משום שלא מדובר בפגיעה פיזית שניתן לראות ולאבחן, וגם בשל העובדה שהפניות נעשות שנים אחרי, לוו המאבקים להשגת הפיצויים במרדפים אינסופיים, שבסופם נותרו רובם ללא פיצוי ראוי.

על המדינה לדאוג לכך שנפגעי הקורונה, ובפרט אלו שעמדו בקו החזית במלחמה בנגיף, לא יעברו מסלול ייסורים דומה. יש להיערך כבר כעת לטיפול בנזקים שתותיר הקורונה במחלימים.

חלקם נזקים נפשיים המלווים בחרדות ודיכאונות, שימנעו מאנשים שהיו רגילים לפרנס את משפחותיהם בכבוד לחזור למעגל העבודה או למלא את תפקידם כפי שהיו טרם ההידבקות.

על המוסד לביטוח לאומי להכיר באירועים ובתביעות הנובעים עקב תסמינים ארוכי טווח של מחלת הקורונה כמחלת מקצוע לכל דבר ועניין, מבחינת אחוזי הנכות והזכויות הקבועות בחוק. על הממשלה להעניק גיבוי למערכת הבריאות ולמוסד לביטוח לאומי, בבניית מסלולי פיצוי ושיקום, שיסייעו למזער את הנזקים ארוכי הטווח של המחלה, ממנה עלולים לסבול רבים מאיתנו.

הכותב הוא מומחה לתביעות נזיקין, ביטוח ורשלנות רפואית, יו"ר ועדת רשלנות רפואית בלשכת עורכי הדין

צרו איתנו קשר *5988