להתחייב להפלת חומות האפליה

אפליית הנשים בישראל אינה נובעת רק מהדרתן ממוקדי הכוח, אלא בראש ובראשונה מהיותן קורבנות של חקיקה מפלה, של ספר החוקים המפלה ביותר בעולם המערבי

בית הדין הרבני בתל אביב / צילום: תמר מצפי
בית הדין הרבני בתל אביב / צילום: תמר מצפי

בקרוב נחגוג לרגל יום האישה סיפורי הצלחה ופריצת דרך של נשים בשלל תחומים. אכן, מקומן של הנשים בחברה הישראלית נמצא במגמת התקדמות מתמדת, איטית הרבה יותר מרוב מדינות המערב, אך עדיין קיימת ומתקדמת. אבל המגמה הזו היא בראש ובראשונה אישית, של נשים שדוחפות את עצמן, אל מול חברה גברית ביסודה. חברה שבה נשים חייבות תמיד לדחוף עצמן קדימה, כי לרוב לא יהיה מי שיידחף ויסייע להן במועדון החברים היחסית סגור של שלושת מוקדי הכוח בחברה הישראלית - הכלכלה, הצבא והפוליטיקה.

"איננו מפלים בין אדם לאדם. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די", כתב בנימין זאב הרצל בספרו אלטנוילנד, חזון של שוויון שאומץ אחר כך גם במגילת העצמאות, אך למרבה הצער, עדיין לא מיושם בספר החוקים של מדינת ישראל. אפליית הנשים בישראל אינה נובעת רק מהדרתן ממוקדי הכוח, אלא בראש ובראשונה מהיותן קורבנות של חקיקה מפלה, של ספר החוקים המפלה ביותר בעולם המערבי.

זה מתחיל בבתי הדין הרבניים. רק בישראל אישה צריכה "לקבל" גט, כאילו הזכות לגירושים היא איזו מתנה שניתנת לאישה מבעלה (מינוח שגם הוא טוב אם יעבור מהעולם). לא זו בלבד, אלא שמי שאמורים להכריע ביחס לאותו גט ולעניינים נוספים שבין בני זוג בתהליכי פרידה, אינם שופטות ושופטים, אלא טריבונלים של גברים בלבד, חסרי השכלה משפטית שלא מנסים אפילו להסתיר את גישתם המפלה כלפי נשים, שלא לדבר על הוראותיה הלא שוויוניות של "ההלכה" האנכרוניסטית שהם פוסקים לפיה.

בתי הדין הרבניים הם אולי הביטוי המקומם ביותר של האפליה הממוסדת של נשים, אך בוודאי לא הביטוי היחיד שלה. הזכות של האישה על גופה, לכאורה הזכות הראשונה והחשובה ביותר של כל אדם, נלקחת מהנשים הישראליות. אישה שמבקשת להפיל, נדרשת לעבור תהליך משפיל וחודרני של עמידה בפני "ועדה", שצריכה לאשר את ההפלה. ועדה שמפקיעה ממנה את הזכות הבסיסית על גופה.

אך האפליה לא נגמרת ברגולציה של המשפחה והגוף. לעיתים יש מי שמזלזלים במאבקן של צעירות לשרת ביחידות קרביות, אבל המאבק הזה חשוב מאין כמוהו, כי הוא לא רק על הזכות לתרום לחברה, כי אם על הזכות להתברג במוקדי הכוח שלה. הצבא, אולי סוכן המוביליות החברתית המרכזי במדינה, עדיין חסום ברוב תפקידי המנהיגות שלו בפני נשים. נכון שמספר הקצינות בדרגות סא"ל ואל"מ עלה בשנים האחרונות, אך עדיין הצבא הוא ארגון גברי בעיקרו שמהווה את עתודת כוח-האדם הגדולה ביותר למשרות המובילות, בכלכלה, בפוליטיקה ובמגזר הציבורי. המאבק של אותן צעירות הוא לא רק על התרומה בהווה, אלא על יכולתן להיות חלק מאותה מוביליות חברתית בעתיד, והזכות הזו עדיין חסומה ברובה בפניהן.

טוב נעשה אם ביום האישה הקרוב, לא רק נחגוג את הצלחתן של המעטות יחסית, אלא נזכור גם את מערכת החסמים הממוסדת שהמדינה שמה בפני אזרחיותיה ונתחייב לפעול להפלת חומות האפליה שעדיין מונעות מישראל להתקדם לקראת שוויון מגדרי.

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת ארגון "משפחה חדשה"

צרו איתנו קשר *5988