מדיניות לא יציבה מסלימה את מגפת חוסר הציות בציבוריות הישראלית

הפרות חוק עשויות בקלות להפוך לתופעה נפוצה, ואפילו למגפה בפני עצמה בקרב אנשים "טובים" המצויים בסיטואציות שבהן יש להם תירוצים זמינים; כך מנרמלים הפרות, בלי ששמנו לב • היעדר דוגמה אישית מצד הרגולטורים רק מוסיף אש למדורה

ירושלים בתקופת הקורונה / צילום: Shutterstock, Alex Eidelman
ירושלים בתקופת הקורונה / צילום: Shutterstock, Alex Eidelman

לאורך כל השנה האחרונה הייתה תחושה הולכת וגוברת שדווקא "אנשים טובים" הפרו את הנחיות מגפת הקורונה בצורה בוטה, לאחר בדיקה הבנתי כי זו לא רק תחושה - מגפת חוסר הציות מדביקה את הצייתנים ביותר.

ממצאים מתחום האתיקה ההתנהגותית מעלים את חידת "האנשים הטובים", אלה שמעריכים מוסריות ולמרות זאת לעתים קרובות מתנהגים בצורה לא אתית. חוקרים רבים ניסו לפענח את החידה, ביניהם יובל פלדמן ויותם קפלן מאוניברסיטת בר-אילן. מסתבר כי ברוב המקרים ההתנהגות הזו צפויה להתרחש בסיטואציות בעייתיות, המאפשרות לנו לשמור על תדמית חיובית של אנשים מוסריים בעיני עצמנו למרות ההפרה.

דוגמאות להפרות אתיות קלות המתרחשות באופן שגרתי במצבים יומיומיים הן "גניבת" מוצרים מהעבודה, הצהרות מוגזמות בעסקאות, שקרים במשא-ומתן, דיווח מטעה לצורך חבות מס, חניה במקום אסור ואפילו חניה כפולה החוסמת מכוניות אחרות. לסיטואציות אלה, הנקראות גם "נקודות עיוורון אתיות", יש מכנה משותף, והוא הקלות היחסית לתרץ, להצדיק או להתעלם מהתנהגות לא אתית.

הספרות גורסת כי כאשר הנזק הצפוי שגורם כל אדם המפר את החוק הוא שולי, הרשויות עלולות להזניח את האכיפה של הפרות כאלה. אבל הזנחה כזאת היא מאוד בעייתית: מלבד הנזק הבריאותי המצטבר, הזנחת האכיפה מאותתת לציבור שהפרת החוק לא מזיקה, ולכן היא מעודדת את המשך ההפרה.

אם אנשים שחוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה בסגר לא נתקלים במחסום, הם מקבלים מסר בעייתי, ועוד יותר מזה - חבריהם ומכריהם מקבלים מסר בעייתי. בתוך זמן לא ארוך, כל סגר נוסף או הוראות של הממשלה ייתקלו בציבור שלמרות שהוא בדרך-כלל שומר חוק, פחות ופחות נענה להוראות. שינויי מדיניות תכופים בעקבות לחץ של קבוצות שונות, ערפול בסטנדרטים של אכיפה והיעדר דוגמה אישית מצד הרגולטורים עצמם רק מוסיפים אש למדורה.

במקרים אלה, על-פי הספרות, הפרות קלות של החוק עשויות בקלות להפוך לתופעה נפוצה, לנורמה בחברה ואפילו למגפה של חוסר ציות בקרב אנשים "טובים" המצויים בסיטואציות שבהן יש להם תירוצים זמינים (ותמיד יש).

סגר שכולם מפירים זה כמו מבחן שבו כולם מעתיקים. עדיף שסגר כזה לא יתקיים כלל, כי הוא לא משיג את מטרתו ואף גורם נזק - נזק לאמון הציבור ביכולת הממשלה למשול ונזק לוודאות שכל-כך חסרה לנו בתקופת הקורונה.

ככל שהמצב מתמשך, השחיקה באמון הציבור הולכת וגדלה, ומגפת חוסר הציות הולכת ומתפשטת ומדביקה גם את הצייתנים ביותר. בעקבות הירידה בציות של הציבור, האפקטיביות של המדיניות פוחתת, ובשלב זה גם להגברת רמת האכיפה יש השפעה מוגבלת, כי לא ניתן לאכוף את המדיניות על כולם. השחיקה באמון הציבור מקרינה על יכולת הממשלה לממש יעדים נוספים, שכן הציבור מניח שהיעדים לא יושגו, והממשלה בתורה מתייאשת מהצבת יעדים בעודה מפנימה שהציבור לא יעמוד בהם.

אז מה הביצה ומה התרנגולת? וכיצד על הממשלה הנכנסת לפעול על-מנת למגר במקביל את שתי המגפות? האחת - הקורונה, שאופטימיים יגידו שבישראל אנו נושקים לסופה; והשנייה, שרק מחריפה - מגפת אי-הציות.

ראשית יש להשתמש בכל האינפורמציה שנאספה עד כה בתקופת הקורונה, נקודות לשיפור ונקודות לשימור, טעויות והצלחות, כדי להכין תוכנית מגירה למיתון/משבר/מגפה הבאה כבר מעכשיו. יש ללמוד מהתקופה הזו ולהסיק את המסקנות כדי שבמקרה הבא לא נגיד "לא ידענו".

בנוסף, יש לשאוף למדיניות יציבה ובהירה ככל האפשר, כזו הלוקחת בחשבון את ההשלכות לטווח ארוך של סגירת עסקים, קניונים, בתי ספר או ערים וקובעת מראש קריטריונים שקופים לציבור מתי, איך וכמה, עם רמת אכיפה אחידה בין יישובים ועל פני תקופת זמן מוגדרת בהתאם, על-פי איסוף נתונים רלוונטיים שנועדו לאפשר קבלת החלטות אופטימלית.

למשל, אם הציפייה היא לסגר חד-פעמי, נשמע סביר לפצות עסקים על החזרת עובדים מחל"ת כבר מהעובד הראשון. אבל אם ניקח בחשבון סגרים נוספים, מדיניות כזו מתמרצת את המעסיקים להוציא כמה שיותר עובדים לחל"ת בכל סגר כדי למקסם את סכום הפיצוי שיקבלו כשיחזירו אותם מחל"ת בסוף הסגר. ברור שבעת משבר הנסיבות משתנות, ולעתים אין מנוס משינויי מדיניות, אבל יש לקחת בחשבון ששינויי מדיניות תכופים עלולים להחמיר כל-כך את מגפת אי-הציות, עד שהסגר החדש עלול דה-פקטו להתקיים רק על הנייר.

מצופה מהממשלה להוביל תוכנית יציאה מהמשבר לכל האוכלוסיות שתעסוקתן נפגעה קשה בתקופת הקורונה, ובפרט נשים, שהיוו את הרוב המוחלט של המובטלים בכל הסגרים. סגירת מסגרות החינוך שיקפה את הנורמות המגדריות המסורתיות שעדיין שוררות בישראל, המקרקעות אימהות לילדים קטנים לביתן בעת משבר, מה שאילץ את חלקן לצאת לחל"ת, להתפטר, לצמצם את היקף המשרה או להסכים לפגיעה בזכויותיהן בעבודה בשל הקושי לעמוד במחויבויותיהן. עבודה מהבית היא אופציה ריאלית רק עבור 11% מהנשים הלא אקדמאיות לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה. יש לרקוח פתרונות ייחודיים על-מנת למנוע נסיגה בשוק העבודה בכל הקשור לשוויון מגדרי.

הכותבת היא ד"ר לכלכלה ועורכת דין, המרכז האקדמי לב והמסלול האקדמי המכללה למינהל

צרו איתנו קשר *5988