הסרט החדש של נטפליקס חושף את הנזקים האדירים של תעשיית הדייג

התעשייה המאיימת ביותר כיום על החיים הימיים היא תעשיית הדייג • סרט חדש של נטפליקס שצולל לזירה הימית הפרוצה, מגלה את האמת שהצרכנים ממש לא ישמחו לשמוע: ממקרי היעלמות ורצח מסתוריים, ועד דולפינים וכרישים המסתבכים ברשתות הדייג ומתים

ציד בלתי מבוקר של דגי טונה ביפן / צילום: נטפליקס
ציד בלתי מבוקר של דגי טונה ביפן / צילום: נטפליקס

לפני מספר ימים רמזה כוכבת הריאליטי הפופולרית קורטני קרדשיאן ל-115 מיליון עוקביה באינסטגרם כי לאחר שהפסיקה לאכול בשר, בקרוב היא עשויה לחתוך החוצה מהצלחת גם דגים ופירות ים. במעין רגע של הסכמה בין-דורית, היא הצטרפה לכוכב הרוק בריאן אדמס, שהפציר בעוקביו בטוויטר "לא לאכול דגים".

באותו זמן, בצד השני של העולם, עדכנה רשת חנויות מכולת הונג קונגית כי תפסיק למכור דגים. הסיבה לכל המהלכים הללו היא סרט חדש של נטפליקס בשם "seaspiracy", שמצליח להכות גלים ברשת ומחוצה לה בשבועיים האחרונים.

כרזת הסרט. חושף סוד שמור / צילום: נטפליקס
 כרזת הסרט. חושף סוד שמור / צילום: נטפליקס

עלי טבריזי, שיצר את הסרט יחד עם המפיק קיפ אנדרסן, התנדב בניקיון חופים מפלסטיק באנגליה, והפך מוטרד יותר מיום ליום. כמויות של פלסטיק חד פעמי נערמות בחופים ובים, בעלי החיים נהרגים, ולבני האדם לא מספיק אכפת.

טבריזי החליט לצלם סרט בנושא, ומהר מאוד גילה שהתעשייה המאיימת ביותר על החיים הימיים היא תעשיית הדיג. התעשייה הזו גורמת ל-50 מיליון כרישים ול-300 אלף לווייתנים ודולפינים בשנה להפוך ל’שלל לוואי’, מציבה צבי ים וחיות אחרות בסכנת הכחדה, ופוגעת באוקיינוסים באופן שמאיים לא רק על בעלי החיים, אלא גם על מארג המזון האנושי והיציבות הכלכלית של מדינות נחלשות.

ואי הפלסטיק באוקיינוס, שבו צפים בקבוקי משקה, צלחות חד פעמיות ושלל מוצרי פלסטיק? הוא מורכב בעיקרו מרשתות ופסולת דיג, שמתגלה גם בקיבתם של לווייתנים רבים שנשטפים מתים אל החוף.

הנה כמה נקודות מסקרנות בנוגע לסרט שהפך לשלישי בדירוג הפופולריות בנטפליקס, והצליח לסחוף אנשים ברחבי העולם ללמוד על תעשיית הדיג - ואולי אף לשנות את הרגלי התזונה שלהם.

1 כיור הפחמן המשמעותי

הים הוא בית לכ-80% מהיצורים החיים בכוכב הלכת שלנו, והוא כיור הפחמן המשמעותי ביותר בעולם. כלומר, אם האמזונס הוא "הריאות הירוקות של כדור הארץ", הים הוא ריאה כחולה משמעותית יותר, הסופגת פחמן וזיהום וממתנת את השפעות משבר האקלים. אם לא נגן על הים, לא נוכל להילחם במשבר האקלימי או בדעיכת המגוון הביולוגי.

אך תעשיית הדיג כוללת תופעות לוואי שקשה מאוד לפקח עליהן. למשל, ‘דילול’ אוכלוסיות הדולפינים ביפן כדי שאלו לא יתחרו עם בני האדם על ציד דגי הטונה, דיג יתר מסיבי המוביל לפגיעה גם ביכולת האוקיינוסים לספוג פחמן, ו’שלל לוואי’ של בעלי חיים הנתפס ברשתות הדיג הענקיות.

2 מכת מכמורות הדיג

אם פעם דמיינו שדיג מתבצע כאשר יורדי ים שטים בספינה קטנה ומושים מהמים דגים, הסרט מציג את האמת הכואבת של תעשיית הענק המסחרית: שימוש במכמורות דיג עצומות, המורידות אל הים רשתות ענק. הרשתות האלה גורפות איתן גם צבי ים, כרישים, דולפינים ואלמוגים.

לפי הסרט, תעשיית הדיג מובילה ללכידת 2.7 טריליון דגים בשנה. דיג מכמורת משחית בכל שנה כמעט 16 טריליון דונם של רצפת האוקיינוסים, לעומת כ-100 מיליון דונם המושחתים בכל שנה ביבשה.

רק בחודש שעבר פורסם כי דיג מכמורות גם אחראי לפליטות פחמן מקרקעית הים בכמות העולה על פליטות הפחמן מהתחבורה האווירית הגלובלית. הוא לא רק מוחק מינים שלמים ומשמיד בתי גידול, אלא פוגע בכיור הפחמן החיוני שעליו נסמכים כלל החיים על כוכב הלכת שלנו.

3 תוויות לא בטוחות

האם ‘צרכנות מצפונית’ היא אפשרית? אם אתם מקפידים לקנות טונה עם סימון ‘בטוח לדולפינים’ או תווית של המועצה לשימור ימים, הסרט מטיל ספק באמיתות הסימונים הללו. כשנשאל מארק פאלמר, האחראי על תוכנית המעניקה סימוני ‘בטוח לדולפינים’ האם אכן שלומם מובטח, ענה שאיש לא יכול להבטיח זאת.

הים הוא זירה פרוצה למדי, ולמרות שבשטח ישנם משקיפים על סיפוני האניות, לדברי פאלמר "ניתן לשחד אותם, והם לא נמצאים באופן קבוע בים" (לאחר שפורסם הסרט, הוא טען כי דבריו הוצאו מהקשר).

רבים מהעוסקים בנושא סירבו להתראיין, ובהם גם המועצה לשימור ימים - ארגון לדיג "בר קיימא". כשהיוצרים עקבו אחר הכסף, הם גילו כי 80% מהכנסות הארגון מגיעות מחלוקת תוויות לחברות מסחריות, וכי בין מקימיו ניתן למצוא קמעונאית מזון ענקית המשווקת פירות ים.

4 האם החיים בים ייעלמו

ב-seaspiracy יש כל מה שצריך כדי לייצר שובר קופות הוליוודי מוצלח: סיפורי היעלמות ורצח מסתוריים, כנופיות ששולטות באזורים מופקרים שעליהם איש לא מפקח, תאגידי ענק שמלבינים פגיעה חסרת תקדים בדולפינים וחיות ים באמצעות ארגוני סביבה ועבדות מודרנית.

הסרט שזור בנתונים מדעיים רבים, אך יש בו גם כמה שגיאות עובדתיות, והוא הצליח לעורר תגובות זועמות. אחת מהן היא שדיג מסיבי עלול להוביל לכך שבשנת 2048 לא יהיו דגים בים. ד"ר עמיקם בר גיל, ביולוג ימי וממקימי חברת ימוג’ה העוסקת במיקרו אצות, מסביר: "זו טענה לא נכונה, שמבוססת על מחקר שהופרך.

"הים הוא מערכת מורכבת מאוד, שמושפעת מגורמים כמו התחממות כדור הארץ, דיג מסיבי וזיהום פלסטיק. אם אנחנו פוגעים בדגים באזור מסוים, לא יהיה מי שיאכל את האצות, הן ישתלטו על שוניות אלמוגים, מינים שחיים בסביבת השונית ייעלמו, טורפים ייעלמו וכך אזור ימי שלם יהפוך למדבר.

"האם החיים בים ייעלמו? לא. אך קשה לחזות מה תהיה התוצאה אם התערבות האדם תמשיך כרגיל בניצול והרס של הסביבה הימית. עם זאת, למרות כמה אי דיוקים, הסרט מעלה לתודעה את החשיבות של הסביבה הימית, ויכול אולי לעורר שינוי".

5 האקוסיסטם הימי

הסרט מציג תמונת רוחב מדאיגה וממשית של הנזק שמייצרת תעשיית ענק שלא יודעת שובע. הוא גם משקף את הפער הגדול בין הרצון של הצרכנים לשמור על כדור הארץ, לבין האפשרויות לעשות זאת בפועל בצריכה של מזון מן החי.

רבים מפחיתים בצריכת בשר הבקר ומגבירים את צריכת הדגים, מתוך מחשבה שטביעת הרגל של דיג נמוכה יותר. אך האקוסיסטם הימי מתפקד כמארג אחד. במילים אחרות: דמיינו שכדור הארץ הוא ספינת חלל ששטה בגלקסיה עם מערכת תחזוקת חיים. כמה אנשי צוות שאחראים לתחזוקת המערכת אפשר להרוג, ולקוות שהמערכת תמשיך לתפקד?

6 להפחית את הניצול

האם תעשיית ענק שהטבע הוא המטרה שלה יכולה להיות בת קיימא? חוות דיג מסחריות הניצבות בלב ים מסבות אף הן נזק למערכת האקולוגית - ועל כך הרחבנו בשבוע שעבר, בסקירה הנוגעת לתעשיית הסלמון. ד"ר בר גיל מציע, למשל, לחשוב על גידול דגים בבריכות יבשתיות. אך הנקודה המרכזית היא שמערכות אקולוגיות עדיין יכולות להתאושש, אם יופחת הניצול שלהן באופן משמעותי.

הדרך לעשות זאת היא ליצור שמורות ימיות גדולות מאוד, שבהן לא ניתן יהיה לדוג. כיום, 6.2% מהאזורים הימיים בעולם מוגנים, אך רק 0.5% מוגנים באופן אפקטיבי ובר פיקוח, ומרבית מדינות העולם לא פועלות כדי לשנות זאת.

השורה התחתונה בסרט מותירה את הכוח בידי הצרכן: להדיר רגליים מהתעשייה, ולא לצרוך דגים. זוהי בחירה בלתי אפשרית עבור מיליוני אנשים התלויים בדיג כתזונת חלבון יחידה, במדינות המתמודדות עם רעב, עוני ותת תזונה. אך הסרט מזמין את אלו המסוגלים לכך להסתכל למציאות בעיניים, ולחשוב מחדש על מערכת היחסים בין בני האדם לטבע.