רק מאבק משותף, יהודי-ערבי, יביס את הפשיעה והאלימות בנגב

מקרה האונס המחריד של הילדה בת העשר מהנגב עורר סערה גדולה בקרב תושבי הנגב, יהודים וערבים כאחד. מקרה זה התווסף לשורה של מקרי אלימות ופשיעה שהולכים ומתרבים בעיר באר שבע וסביבותיה, והפך את המאבק כנגד הפשיעה והאלימות בדרום לנושא מרכזי בקרב לא מעט אקטיביסטים ואקטיביסטיות באזור, שרוצים לחיות בביטחון ובשלום. אין ספק כי הזכות לחיות בביטחון היא זכות בסיסית שכולנו זכאים לה, יהודים וערבים כאחד. אין זה מתקבל על הדעת שקבוצות של עבריינים ופושעים ישלטו בחיינו, ינהלו אותנו, ויגרמו לנו לחיות בפחד ואימה.

בנגב מתקיימות לאחרונה הפגנות רבות אשר תובעות את הזכות הבסיסית הזאת. אולם אי אפשר להתעלם מהעובדה כי אלו הן הפגנות שמקיימים התושבים היהודים של הנגב ללא מעורבות הצד השני, החברה הערבית - הבדואית.

אלימות לא מגיעה יש מאין

החברה הערבית הבדואית מונה כיום כ-271 אלף תושבים, מהם 110 אלף מתגוררים בשבעה יישובים מוכרים (רהט, לקיה, חורה, כסיפה, ערערה-בנגב, שגב-שלום ותל שבע), כ-41 אלף מתגוררים תחת שיפוט שתי המועצות האזוריות אל קסום ונווה מדבר, וכ-120 אלף מתגוררים ב-35 כפרים לא מוכרים. תושבי הכפרים הלא מוכרים חיים בתנאים בלתי סבירים מבחינת תשתיות, סובלים מאפליה מתמשכת וקיצונית ברמת התקציבים, במשאבים ובתכנון, ומצבם הסוציו-אקונומי הוא הנמוך ביותר במדינה. בנוסף, מדובר על חברה שמתמודדת עם לא מעט אתגרים שהתעצמו עקב משבר הקורונה ברמה החברתית, הכלכלית והחינוכית.

לכל זה יש השלכות רבות על הצמחת דור מנהיגות, שיהיו לו את הכוחות והאנרגיות להוביל שינוי, להיאבק על צדק, שוויון והשקעה בתקציבים שיקדמו את החברה, ודבר שני, למנוע התנהגויות שעלולות להוביל לאלימות ופשיעה כתוצאה מהעוני והאבטלה. ידוע כי אלימות לא מגיעה יש מאין, וכי היא מתפתחת כשהסביבה מוזנחת. כשאלפי צעירים בדואים נמצאים ללא מסגרת, חסרי מעש וללא שום הזדמנויות, הם מפתחים תחושות של תסכול וחוסר אונים ומשם קצרה הדרך להתנהגות אלימה ולמעשי פשע.

אין זה אומר שצריך להצדיק את האלימות, אבל זה כן אומר שנדרש להבין את מקור האלימות ולפעול על מנת לשנות את המצב מכל הבחינות. לחינוך, שמתחיל בבית, בבתי ספר ובמסגרות האחרות, יש השפעה חזקה על הצמחת דור שיודע לסלוח, להכיל, להקשיב ולשאוף להתקדם ולהשתלב באקדמיה ובתעסוקה ומשם לחולל שינוי פנים חברתי.

צריך לרתום את שני הצדדים

קיים פער עצום בין השינוי אליו שואפת החברה הערבית-הבדואית לבין האתגרים העומדים בפניה וברור שהשינוי לא יקרה ביום אחד. החברה הערבית-הבדואית מתמודדת עם מאבק של הישרדות מצד אחד והתפתחות ושינוי מצד שני. צריך להבין כי בין זה לזה יש קבוצות קיצוניות שיוצאות מן הכלל ומושכות את החברה אחורה. אלו הקבוצות שמפגינות התנהגות עבריינית ואלימה עד כדי גרימת עוול לחיי ילדה בת עשר שנאנסה ללא רחמים.

המאבק כנגד קבוצות אלה, שהורסות את החברה הערבית הבדואית מבפנים, ומאיימות על הביטחון האישי של תושבי הנגב בכלל, דורש רתימת שני הצדדים, היהודי והערבי. ההפגנות שמקיימים התושבים היהודים כנגד הפשיעה והאלימות המתמשכות בנגב הן בעלות כוח והשפעה, אולם השפעתן מוגבלת ללא שיתוף-עולה של שני הצדדים.

המאבק כנגד הפשיעה בנגב צריך להיות משותף - ערבים ויהודים כאחד, וכך גם השימוש בשפה כנגד הפשיעה. נדרש שימוש בשפה משותפת ומשתפת, שתצרף את הערבים-בדואים למאבק באלימות, ולא שפה מתלהמת ושיפוטית כלפי האוכלוסייה הערבית-בדואית כולה, שפה שמרחיקה אותם ומזיקה למאבק באלימות של שני הצדדים. יש לרתום את החברה הערבית-הבדואית למאבק משותף ולהימנע משיח פוגעני, שמזיק למטרה של שני הצדדים.

דוגמה מצוינת לרתימת שני הצדדים היא זו שהחל בה רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, אשר מוביל מפגשים משותפים של ראשי רשויות ערבים ויהודים, וכן מפגשים של תושבים ערבים ויהודים למען קידום מאבק משותף.

לצד המהלך שהחל רוביק דנילוביץ' מלמעלה, יש חשיבות רבה לקדם מאבק משותף מלמטה, ברמת התושבים משני הצדדים. הערבים הבדואים והיהודים חיים אחד לצד השני, ובלא מעט יישובים אף אחד ליד השני, מכאן צריך להתחיל לפעול ומכאן השינוי יכול להתחיל. משיח פנים אל פנים, מלרתום אחד את השני, מהשכן, מהחבר ומהעמית לעבודה.

אף אחד לא רוצה להמשיך לחיות בסביבה מפחידה, מאיימת ומסוכנת. כולנו רוצים לחיות בסביבה בטוחה, בשלווה ובשלום. זאת נוכל להשיג רק באמצעות הקשבה ואמפתיה, שיח משותף וקידום חיים משותפים אמיתיים.

הכותבת היא פעילה חברתית ותושבת באר שבע