המפלגות הערביות חייבות להיכנס לממשלה

על אף שתוצאות הבחירות הן בעייתיות ולא מאפשרות יציבות שלטונית לכל ממשלה שעתידה לקום, אם תקום - התוצאות מהוות הזדמנות עבור המפלגות הערביות לשנות "דיסקט", להיכנס בהרכב ממשלתי כלשהו כשחקן דומיננטי ולהתחיל לשנות את הרכב המפה הפוליטית העתידית בישראל

מנסור עבאס / צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן
מנסור עבאס / צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן

תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 בחברה הערבית, מעידות על תום עידן השמאל הישראלי כאלטרנטיבה אלקטוראלית לבוחר הערבי אך ובאותו זמן מעידות על שינוי המפה הפוליטית בחברה הערבית שזזה לכיוון מפלגות שלטון הנמצאות מימין המפה הפוליטית.

שיעור ההצבעה הנמוך בחברה הערבית של 46% לא רק שהוא מעיד על אי-אמון היסטורי בכנסת כזירה להשפעה ולשינוי מעמדה של החברה הערבית, הפעם הוא מהווה אי-אימון במפלגות הערביות ובמפלגות הנמנות על גוש השמאל וביכולתן להביא לשינוי מעמדה של החברה הערבית.

שיעור ההצבעה הנמוך של החברה הערבית בבחירות לכנסת לא מהווה המקרה הראשון שבו מרבית החברה הערבית מחליטה להימנע מליישם את זכותה המוענקת לה בהתאם לחוק, זכות לבחור ולהיבחר.

ההיסטוריה מלמדת כי השתתפות החברה הערבית בבחירות לכנסת ידעה הרבה עליות והרבה מורדות, אך הירידה הנוכחית מהווה בעיני אירוע מחונן בהיסטוריית השתתפות החברה הערבית בבחירות לכנסת.

דפוס ההצבעה הנוכחי מתאים לדפוס ההצבעה בבחירות לכנסת ה-16 ושניהם מונעים מאכזבה עמוקה. האחת, אגב תחושות התסכול והניכור של הערבים, בעקבות בחירות 1999 שבו שיעור השתתפותם הגיע ל-76% וראש הממשלה אהוד ברק, שזכה לתמיכתם של 95% מהמצביעים הערבים, התעלם לאחר מכן לחלוטין מהמפלגות הערביות מלצרפם להרכב ממשלתו, והשנייה בבחירות האחרונות לכנסת שמהווה מחאה על התנהלותה של הממשלה שממשיכה להדיר את החברה הערבית ממעגל מקבלי ההחלטות מצד אחד ומהרשימה המשותפת עצמה שכמעט וייצגה את מרבית הבוחרים הערביים לאחר שהגיעה לשיא היסטורי במספר המנדטים לכנסת ה-23 ל-15 מנדטים כאשר השפעתה הייתה שולית.

התסכול של האוכלוסייה הערבית לא נובע מכלום. מצד אחד תוצאות הבחירות מראות כי 54% מבעלי זכות ההצבעה בחברה הערבית לא מימשו את זכותם ולא טרחו להגיע לקלפי.

הדבר מהווה מחאת אי-אימון כפולה. מצד אחד אי-אימון בכנסת כזירה יעילה לשינוי מעמדה הפריפריאלי של החברה הערבית שראתה במפלגות הערביות כבנים החורגים של הדמוקרטיה הישראלית מאז קום המדינה, ואי-אימון ברשימה המשותפת עצמה, מצד שני שיצרה רף צפיות גבוה לציבור בוחריה שמלכתחילה היא ידעה כי לא תצליח להשיג ולו הרף התחתון שבהן בהיותה מבחוץ כל הרכב ממשלתי כלשהו.

הבחירות הנוכחיות לכנסת ה-24, הראו מגמה של שינוי בדפוס ההצבעה של הבוחר הערבי שמצריכים בעל כל דעת בחברה הערבית ובחברה הישראלית בכלל לעמוד עליהן. ממחצית הכוס המלאה המראה שיעור השתתפות של כ-46%, ניתן לראות שני שינויים עיקריים בדפוס ההצבעה: הראשון מראה על היחלשותו של השמאל הישראלי ועלייתו של הימין כאלטרנטיבה לבוחר הערבי ובשני עליית זרם "הישראלזציה" בתוך החברה הערבית.

ברובד הראשון, התוצאות מראות כי השימוש במועמדים ערבים בתוך רשימה המגדירה את עצמה כ"ציונית" התפרש כעלה תאנה של הדו-קיום יהודי-ערבי, כך מרצ עם שלושה מועמדים בשמינייה הראשונה קיבלה כ-17 אלף קולות שמהווים פחות ממחצית מנדט ומפלגת העבודה עם מועמדת בשביעייה הראשונה קיבל כ-4,000 קולות שמהווה אפסית המנדט.

ברובד השני, רואים כי 20% מהקולות הלכו למפלגות המגדירות את עצמן "ציוניות" שמרביתן מימין המפה הפוליטית הישראלית, כך שהליכוד זכה במנדט אחד ואילו שאר המפלגות כמו ישראל ביתנו, יש עתיד ואחרים זכו במנדט וזה מעבר לרבע המנדט שזכתה לו מרצ.

עיון בתוצאות הבחירות במשך השנתיים האחרונות, מראה כי, קיימת מגמה ברורה של עליית הימין כמו הליכוד וישראל ביתנו מ-6% בבחירות מועד א' לשנת 2019 לשיעור של 11% בבחירות האחרונות, ואילו מפלגות השמאל ומרכז שמאל ירד שיעורן מ-10% בבחירות מועד א' לשנת 2019 ל-4% בחירות האחרונות.

ברובד השני ניתן לראות את התמיכה הגורפת שזכתה לה רע"ם בשיעור של 38% מהקולות בחברה הערבית בזמן המדובר ברשימה שהצליחה להכניס אליה דעות ליברליות חדשות שלא נמנות על זרם הדתי של התנועה האסלאמית, ויציאתה לבחירות עם מצע בחירות גלוי אם כי מרכזי שלא פוסלים לשבת בממשלה תוך שימת דגש על האינטרסים הפנימיים של החברה הערבית כעדיפות עליונה.

התוצאות אינן מקריות והן מבטאות זרם ההולך ומתחזק בתוך החברה שנמאס לו ממעמדו הפריפריאלי הנמצא בשולי המפה הפוליטית הישראלית. עלייתה של רע"ם איננה מקרית אף היא והיא מזדמנת ולא במקריות עם שינוי גישתו של הימין הישראלי כלפי החברה הערבית.

יאמר לזכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, משיקוליו הוא לטובה או לרעה, כי הוא זה שהצליח להוציא את החברה הערבית מהמעגל הלגיטימי של העשייה הפוליטית ולתארם "הערבים נוהרים לקלפי", אך גם הוא ורק הוא אשר גרר אחריו את שאר המפלגות "הציוניות" שהחזיר את החברה הערבית למרכז המפה הפוליטית לא רק כשחקן פוליטי אלא גם כקבוצה מחוזרת מכל המפלגות היהודיות.

על אף שתוצאות הבחירות הן בעייתיות ולא נותנות יציבות שלטונית לכל ממשלה שעתידה לקום, אם תקום, התוצאות מהוות אחריות והוראת שעה בפני המפלגות הערביות, הן המאוחדת והן המשותפת, לשנות "דיסקט", להיכנס בהרכב ממשלתי כלשהו כשחקן דומיננטי ולהתחיל לשנות את הרכב המפה הפוליטית העתידית בישראל ושינוי מעמדה של החברה הערבית ממיעוט פריפריאלי למיעוט דומיננטי מאשר להשאיר את הזירה להשתלטותם של זרמים קיצוניים ששנאתם לחברה הערבית מוסגרה על קירות הבתים שלהם מדורי דורות.

הכותב הוא רואה חשבון כלכלן, מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח החברה הערבית