תלמידים, מורים ומנהלי בתי ספר זקוקים לעצמאות

לעיתים, במקום להאכיל את התלמידים בכפית, לפקח ולהנחות, מערכת החינוך צריכה פשוט להגיד להם 'אמ"ת': אתם מסוגלים, תסתדרו

תלמידים נבחנים בבחינות בגרות / צילום: באובאו
תלמידים נבחנים בבחינות בגרות / צילום: באובאו

"אמת", אלו שלוש אותיות שהיינו מקבלים לא מעט מהמדריך בקורס הטרום הצבאי. אני זוכר שלמדנו קשה והרבה, משמונה בוקר ועד עשר בלילה, וביום שישי היה מבחן שבועי מסכם. בכל פעם שנתקענו, היינו יכולים לשלוח במחשב בקשה לעזרה מהמדריך. ברוב המקרים הוא היה משיב לנו: "אמת", ראשי תיבות של "אתה מסוגל, תסתדר".

לא הכרנו את השיטה הפדגוגית הזאת מקודם. התרגלנו במערכת החינוך שהחומר די לעוס בספר הלימודים והמורה עוד מסכמת אותו עבורנו בשיעור. אנשי החינוך התרגלו לגישה חינוכית שבה תפקיד המחנך הוא להציב לתלמיד יעד סביר ולקדם אותו צעד צעד לעברו. עליו לפזר רמזים במעלה הדרך ולהעניק עזרה כשקשה. להגיד 'תסתדר לבד', רחמנא, נתפס כסוג של הזנחה.

משבר הקורונה טלטל את התפיסה הזו מהיסוד. לפי מחקר של ה-OECD שהתפרסם השבוע, תלמידים שהצליחו ללמוד היטב מרחוק בשנה החולפת, הם אלו שהפגינו מיומנויות של תכנון אוטונומי של זמן הלמידה, יכולת ללמידה עצמאית, מוטיבציה פנימית ומודעות למצבם הלימודי ולצעדים שעליהם לנקוט כדי להתקדם.

האם נוכל להגיד באחריות שעזרנו להם לפתח את המיומנויות הללו? הרי כמעט הכל מוכתב להם, מה ילמדו קובעת מערכת השעות, מתי ילמדו ומתי יצאו להפסקה קובע הצלצול ואת הציונים קובעים להם המורים. הם מצופים ללכת בתלם ורק בתיכון הם מתבקשים לבחור מגמות ורמות לימוד, אבל גם אז את השיבוץ קובעים עבורם.

היכן בבית הספר אנחנו מציבים בפניהם אתגרים מורכבים בתנאים של חוסר וודאות, כפי שמחכה להם בחיים? מתי אנחנו מאפשרים להם להתמודד בעצמם, לשהות בתוך הקושי, להתגבר על טעות ולהגיע בעצמם לפתרונות יצירתיים לבעיות מסובכות? זה מתרחש רק במקרים נדירים, במקצועות מסוימים, במסלולים מיוחדים ובמורים שמעודדים למצוינות.

זה נדיר כי האמת היא שגם למורים אין הרבה עצמאות. גם עליהם מטילים את תכנית הלימודים וגם הם מצופים לפסוע בתלם. כשבתי הספר נסגרו, היו שציפו שהמורים יובילו את המשך הלימודים, כי אם החינוך באמת חיוני, אז לא סוגרים אותו, כמו שלא סוגרים את בתי החולים. אבל זה לא קרה. מסתבר שאי אפשר פתאום להיות עצמאי, זה דורש מיומנות.

גם מנהלי בתי הספר ומחלקות החינוך ברשויות המקומיות טוענים שלא נותנים להם לנהל. הם מתריסים שהממשל המרכזי מנסה להכתיב להם מה ואיך לעשות. הרים של טפסים והנחיות מציפים אותם מכל עבר. בשנה החולפת הם הרימו קול וטענו שלא ניתן לנהל את החינוך בשלט רחוק מירושלים, כי רק הם מכירים את המקום הייחודי שלהם.

כהורים, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. הדיבורים על אוטונומיה בחינוך עוברים לנו מעל לראש. לא ממש אכפת לנו מה חושב המחוז, האמת היא שאין לנו מושג לאיזה מחוז אנחנו משתייכים. לא חשוב לנו איזה משרד או אגף אחראי על מה. אנחנו רק רוצים שמי שיקבע את החינוך של הילד שלנו, זה מי שיודע מי הוא, מה הוא חולם להיות, מה הוא אוהב ובמה קשה לו.

הזמן שבין יום העצמאות לפתיחת שנת הלימודים הוא הזדמנות לאתחול מחדש. החלטות והתחלות חדשות תמיד זקוקות לאירוע חגיגי. אין מאורע יותר ראוי מזה כדי לציין את סיום המגפה ולבנות מחדש את החינוך שלנו. החינוך מתרחש במפגש בין מורה לתלמיד ולכן כל המערכת שמסביבם אמורה להבטיח שיהיו להם התנאים הטובים ביותר ולתת גיבוי ותמיכה.

תפקידה לשאול אותם 'מה את צריכים' ולכוון את עצמה לשם. לעתים, במקום להאכיל בכפית, לפקח ולהנחות, צריך פשוט להגיד להם אמת, אתם מסוגלים, תסתדרו.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך

צרו איתנו קשר *5988