"ביפו הקרקע בוערת ומספיק ניצוץ קטן כדי לקבל שריפה ענקית"

יהודים וערבים, כולם מסכימים: "ההרגשה ביפו לא נעימה כבר המון שנים. אין חוק והכול חשוף. זה הפיל שבחדר"

מוחמד גרבוע / צילום: איל יצהר
מוחמד גרבוע / צילום: איל יצהר

א. יום שני בערב, יפו. השמש שוקעת על יום לוהט כשאנחנו חוצים את כיכר השעון. שוק הפשפשים הומה אדם, אבל ככל שמדרימים ביפו, הולכת העיר ומשתתקת; התושבים המוסלמים יושבים לארוחת האִפְטַאר השוברת את צום הרמדאן. קולות מואזין נישאים באוויר, נאבקים ברעש שעושה המסוק המשטרתי המרחף מעלינו. ככל שמדרימים, הולכת וגוברת הנוכחות המשטרתית; אין פינה לא מאוישת. לא שזה בסדר לתקוף רב בבעיטות, אבל כבר מיותר לציין שמשטרת ישראל לא מפגינה נוכחות כזו כשערבים נרצחים ביפו מאש חיה - מעל לעשרה בשנתיים האחרונות, בלי אף פיצוח.

שוטרים בהפגנות ביפו / צילום: איל יצהר
 שוטרים בהפגנות ביפו / צילום: איל יצהר

הדי המהומות של יום ראשון - שפרצו בעקבות תקיפת הרב אליהו מאלי מישיבת "שירת משה" שבשכונת עג'מי - כבר שככו. רק שאריות שרופות של מה שהיו פחי זבל ירוקים מעידים על עוצמת ההתנגשות שהייתה פה רק אתמול. הערב, לפי גורמים בעירייה ובמשטרה, ייעשה כל מאמץ כדי לשמור על השקט.

ב. בכיכר חג' כחיל מתארגנת הפגנת הזדהות שארגנו כמה מהתושבות היהודיות של יפו. כעשרים אנשים מניפים שלטים כמו "ייהוד ונישול? זו לא התורה שלי". אני ניגש לרחל בית אריה, מיוזמות ההפגנה. "ראינו מה שהולך ופשוט חטפנו ג'ננה", אומרת בית אריה, "אמרנו שאנחנו חייבות לבוא ולהפגין סולידריות".

הפגנה בכיכר / צילום: איל יצהר
 הפגנה בכיכר / צילום: איל יצהר

על מה חטפת ג'ננה?
"אי אפשר לעמוד מהצד אחרי מה שהיה פה אתמול".

"איפה אתם", תוקפות אותי (נציג התקשורת) שלוש מפגינות חביבות, "למה אתם לא באים, בכל יום נזרקים פה אנשים מהבית? איפה אתם כשהתושבים פה סובלים מאלימות יומיומית של שנים?".

"המדינה רוצה לדחוף את הערבים מיפו", אומרת בית אריה, "וזו לא רק הישיבה; הממשלה רוצה ליצור פה עיר נטולת מזרחים, ערבים ועניים - ואנחנו לא מוכנות לעמוד מנגד. הנישול הזה הוא לא דבר חדש".

כמה זמן את ביפו?
"שבע שנים".
אף שהיא חדשה יחסית ביפו, לבית אריה כבר ברור מי מקלקל את העיר האותנטית שהיא כל כך אוהבת. "הנדל"ניסטים מרוויחים, והמנושלים מאבדים את הבתים", היא רושפת.


הישיבה הגיעה ליפו חמש שנים לפנייך. את מפגינה נגדם, אבל את יהודייה שעשתה את אותו דבר בדיוק. האם את לא חלק מאותו נישול?
"הנישול התחיל ב־48', וכן - יש קונפליקט בלגור פה, כמו בכל מקום אחר בארץ שנכבש. העניין הוא להיות מושקע ביצירת חיים משותפים".

המפגינים, רובן מפגינות יהודיות, קוראות במגפון קריאות שכולן קודש לחיים משותפים, כמו למשל: "עטרת כהנים - חרא של שכנים", "הציונות היא בריונות - הכיבוש הוא גזענות", "יפו ערבית" וכיו"ב סיסמאות. אהבתי במיוחד את "יפו, עזה: אל יאוש - עוד נגמור עם הכיבוש". צעירים ערבים עומדים בצד השני של הכביש, מביטים במתרחש, מכוניות צופרות לאות הזדהות.

הפגנה מול הישיבה / צילום: איל יצהר
 הפגנה מול הישיבה / צילום: איל יצהר

פעיל השמאל והאנרכיסט יונתן פולק נושא את דגל פלסטין וההפגנה הופכת לתהלוכה. תחנה ראשונה: המקום שבו התחילו המהומות אמש, בית המשפחה שלביתה הגיע הרב מאלי והותקף. אנחנו פונים לרחוב המגיד מדובנא, משם לרחוב שטרנהרץ - אנחנו בשכונה ערבית ביפו, כן? לא בקריית יערים.

בינתיים הסתיימה הארוחה ואנשים מתחילים לצאת החוצה, לפוצץ נפצים ולירות זיקוקין דינור. לפעמים קרוב, קרוב מדי, אלינו. והאמת שזה מלחיץ.

ג. בדרך אני משוחח עם ליסה חנניה, 33, פעילה חברתית ערביה יפואית. היא מספרת על מתיחות ארוכת שנים מול הישיבה, שעברה ליפו לפני 12 שנה, ומאז גדלה וצמחה: ישיבת הסדר, מכינה קדם צבאית, כפר סטודנטים. כ-350 אישה ואיש סה"כ.

"הם מסתובבים עם נשקים, כאילו אנחנו בחברון. אין לזה שום סיבה. עשו בסוכות הקפות עם אבטחה מטורפת. המתנחלים לא מחביאים את האג'נדה שלהם - לייהד את יפו. אבל יפו ברובה יהודית כבר שנים, אין בזה שום היגיון.

"מה שקרה אתמול זה שהרב הגיע לדירה של חבר'ה שמסוכסכים עם עמידר, גם ככה השטח בוער בכל מה שקשור בדירות עמידר שנמכרות ביפו". הפריימינג שהם עשו לתקיפת הרב - כאילו זה עניין של ביטחון אישי, מצחיק אותה. "אם הביטחון האישי היה חשוב להם, היו באים לפני כמה רציחות. אנחנו הנפגעים", אומרת חנניה, "והסכסוך שלנו עם המשטרה - היא לא יודעת לטפל או לא רוצה לטפל במה שקורה ביפו. אתמול בהפגנה שהיתה ברחוב יפת, המשטרה שמרה על היהודים ותקפה את הערבים".

ליסה חנניה / צילום: איל יצהר
 ליסה חנניה / צילום: איל יצהר

לטענת עמידר, כל הבלגן ביפו הוא אך ורק על שני נכסים, שנמצאים כרגע בהקפאת הליכים. אבל זה לא התחיל השבוע ולא בגלל שני נכסים. אלו המהומות השלישיות ביפו תוך שנה. באפריל 2020, סערה עג'מי לכמה ימים בעקבות מבצע אכיפה משטרתית, ביוני היתה מחאה בעקבות העבודות האתר הקבורה אל אסעאף.

"אני מגנה את האלימות, לאף אלימות אין הצדקה", אומרת חנניה, "אבל מבינה את התחושה הקשה מאוד שהתושבים חוו. לי לפחות יש בית, אבל האדמה שלהם נעקרת ואין להם יכולת להתמודד. אומרים לך שוק חופשי וכל הסיסמאות, אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים על עקירה סופית של החברה הערבית מיפו. תושבי עג'מי נתקעו שם עוד מהמשטר הצבאי, ואז באים העשירים, הקרקע נהיית יקרה - והתושבים נדחקים. בלי חברה ערבית ביפו", אומר חנניה המרשימה והרהוטה, "אין פלורליזם ואי אפשר לדבר על גיוון ועיר מעורבת, כל הקוסמופוליטיות הזאת שבתל אביב מתרברבים בה - זה בזכות יפו.

בלעדיה, תל אביב עיר הומוגנית. יש בית ספר וגנים דו לשוניים. יש שכנות טובה, אני גרה בבניין מעורב ואין לי בעיה עם השכנים. יש מודלים טובים ביפו לחיים משותפים. יפו היא מיקרוקוסמוס. אם לא נייצר פה דוגמה לחיים משותפים - לא נצליח בשום מקום אחר".

דיברנו על הישיבה, אבל היא רק חלק קטן מהפאזל היפואי.
"כן. זה סיפור לאומני על רקע סכסוך נדל"ני־מעמדי - הכול מעורבב והכול מאוד מורכב. אנחנו מיואשים מהמצב הזה. המצב מתוח כבר המון זמן. אין לי תקווה לחיים פה. יש אפליה מובהקת ביחס של המשטרה בין יהודים לערבים, חוסר טיפול. החשיפה שלנו לאלימות כל הזמן מאוד מטרידה. אני מאוד מוטרדת מלגדל את הבן שלי ביפו. עצוב לי שזה המצב ועצוב לי שהזהות הפלסטינית שאני רוצה שהבן שלי יקבל הולכת ונמחקת מיפו. צריך לשמר אותה".

ד. אנחנו מגיעים למגרש הריק ונטול החן שאותו ביקש הרב מאלי לראות לפני רכישה, מה שהתחיל את הכל. בעל הנכס, אגב, הוא יהודי. אחמד ומוחמד גרבוע, שגרים בבניין צמוד, תקפו את הרב ועוזרו וגירשו אותם מהמקום. בבית המשפט הודו השניים במיוחס להם אך שללו בתוקף מניע גזעני וטענו שנקלעו לקטטה בעקבות התגרות של הרב. אני משוחח עם מוחמד, בן משפחה שיצא אל המפגינים.

מה ההבדל בשבילך בין יזם יהודי חילוני שקונה בניין לבין ישיבה?
"שנים חיינו עם היהודים, הכול היה בסדר. בשנים האחרונות זה כבר נהיה ביזנס. אבל הם, החרדים האלה, עם החולצה המכופתרת, הם באים אחרת, מתייחסים אחרת, מסתכלים מלמעלה, כאילו אנחנו משרתים שלהם".

הוא יליד יפו, בן 39. "הילדים שלי? לא יודע איך יצליחו לחיות ביפו, אין לי מושג. מפחיד פה, אחי, מייאש, מסוכן - מה ילד יכול להיות פה, או פושע או מחבל. שמים אותנו פה במצבים הכי קשים, מה אתה חושב שיקרה?".

ומה אתה חושב שיקרה?
"יהיה פה גיהנום, אח שלי", מבטיח מוחמד, "גיהנום".

אחד המפגינים מנסה לשרוף - בגמלוניות ובחוסר הצלחה - את דגל עיריית תל אביב, יונתן פולק מטפס כחתול על עמוד חשמל ממול ותולה עליו את דגל פלסטין, ילדים ממשיכים לפוצץ עלינו נפצים, שוטרים לא נראים באופק בינתיים. נראה כאילו מישהו נותן למפגינים לשחק.

הפגנה ביפו / צילום: איל יצהר
 הפגנה ביפו / צילום: איל יצהר

התהלוכה מתחדשת, והפעם לכיוון הישיבה. יותר ויותר אנשים מצטרפים - אני מעריך שיש כבר כשמונים מפגינים, אולי מאה. ישיבת "שירת משה" עומדת ברחוב יאנוש קורצ'ק פינת טולוז. ההפגנה מתמקמת מול שער הישיבה הנעול והקריאות מתחדשות.

בסמוך להפגנה עומדים שני בחורי ישיבה. אני ניגש לדבר איתם. "אנחנו לא מבינים את זה, אומר לי אחד. התלמידים פה אנשי שלום ושכנות טובה".

למה הם שונאים אתכם ולא אותי?
"אנחנו סמל, אתה, עם כל הכבוד אחי, אין לך סממנים של יהודי. אני עם הכיפה, עם הציצית".

"עד אתמול", אומר לי אחר, "חשבתי שזה לא עניין לאומני אלא כלכלי, אבל אני אומר לך: אם לא הייתה באה המשטרה, הם היו הורגים אותנו. זה לא כלכלי, זה כי אנחנו יהודים. אני מבין את הטענות שלהם על הג'נטריפיקציה, באמת, אבל זה לא הסיפור. עבריינות, עוני, אנטישמיות - זה הסיפור".

הפגנה מול הישיבה / צילום: איל יצהר
 הפגנה מול הישיבה / צילום: איל יצהר

יש לי אח חילוני, אומר בחור שלישי, שגם הוא גר ביפו - והחוויה שלו שונה לגמרי. הרבה יותר דו קיום. איתנו זה אחרת.

לאט לאט מתאספים סביבי כמה בחורי ישיבה - אחד מהם, מה רבה הפתעתי ושמחתי, הוא בנה של בת דודתי האהובה. איזה עולם קטן! - אבל אפילו הקרבה המשפחתית לא מספיקה כדי להכניס אותי פנימה, אל תוך הישיבה. הזמנות כאלה שמורות כנראה לסיון רהב מאיר.

הבחורים מספרים שמתקיפים אותם, מקללים אותם, לוקחים להם את הכיפות וזורקים עליהם דברים, כעניין של שגרה. צועקים להם, "אף יהודי לא יהיה כאן". יש הרבה רגעים יפים של דו קיום, אומר הבן של בת דודה שלי, עזוב דו קיום, קיום: הולכים לים, אומרים שלום, הכל בסדר גמור, ויחד עם זאת יש גם את התקיפות האלה, צעקות, קללות, עושים לידך חרקות עם הרכבים. לא נעים.

"דו קיום זה קשקוש", מסכם אחד הבחורים, בעוד המפגינות מול הישיבה צועקות: "איפה איפה הבושה - אין קדושה בעיר כבושה".

ה. מפה לשם ומשום מקום, מתחיל עימות בחניון הקטן שמול הישיבה. באה ניידת, תוך שנייה שוכבים מולה, ילד זורק זיקוק, עוצרים אותו בכוח - כוח רב הרבה יותר מדי - ואז הניידת נחסמת, עוד עצור או שניים. נראה שכולם מנסים להבעיר את המצב, יש צעקות ויש דחיפות ויש שוטרים ששים אלי מכות - אבל המצב, איכשהו, לא נדלק.

זו לא הפגנה מסוכנת ואף אחד פה לא מפחד באמת. להפך, מתישהו הכול נרגע ונהיה מאוד נינוח. כמעט הייתי אומר מעגלי שיח; בחורי ישיבה משוחחים עם המפגינים, דתי מול חילוני, ערבי מול יהודי. פה ושם יש צעקות, אבל נראה שאחרי אתמול, כולם רק רצו להירגע טיפה.

השחקן ואושיית הרשת גיא הוכמן מגיע למקום לעשות קטעים. היהודים זורמים, אבל הערבים פחות. הרבה פחות. הארוע נגמר בזה שמפגינים הערבים הקיפו את הוכמן לאחר שכפה סלפי על מפגין. איימו עליו, והכריחו למחוק - ולבסוף גם החרימו את הטלפון, והחזירו אותו שבור. עוד שיעור קצר על חופש דיבור, הומור עצמי, וסובלנות. הארוע הקטן הביך מאוד את מפגיני השמאל.

ו. אימאם מוסלמי צעיר ומרשים מגיע ומתחיל לנאום, הכריזמה שוצפת ממנו. "אני שואל שאלה אחת", הוא זועק, "כמה אנשים מתו ביפו והמשטרה לא התערבה? מתנחל אחד קיבל מכות - וכל העולם על הרגליים. אתם משתפים עם זה פעולה, הצלמים. תתביישו לכם. בושה וחרפה!".

איש דת / צילום: איל יצהר
 איש דת / צילום: איל יצהר

מי זה, אני שואל גבר ערבי מבוגר שעומד לידי ובולע בשקיקה את דברי השייח, זה האימאם של מסגד ג'בליה, שייח בילאל. ומי אתה, אני שואל את הגבר? "אני שכן", הוא אומר ומראה לי את ביתו, ממש מאחורי הישיבה. "האמת", אומר לי השכן שביקש לא להזדהות, "אני מופתע. הם בחורים טובים פה בישיבה, זאת האמת, תמיד שקטים, לא עושים בלגן, הולכים לים, חוזרים. גם הרב הוא איש טוב, חבר שלי. בחורים מחונכים. ממש מוזר לי. המצב קשה ביפו, וכל הזמן רק נהיה יותר ויותר קשה", הוא אומר, "אבל הם", מצביע על הישיבה, "בטח לא הסיבה".

ז. אני משוחח עם בדראן אמיר, עו"ד וחבר מועצת עיריית תל אביב־יפו. "מה שקרה משקף את מה שקורה ביפו כבר המון שנים, אבל הגיעו מים עד נפש. הקרקע כל כך בוערת ביפו שמספיק ניצוץ קטן כדי לקבל שריפה ענקית. שואלים אותי, איך אפשר לפתור את זה? שואלים אותי מה עושים עכשיו? עכשיו לא עושים כלום, אני אומר, עכשיו כבר מאוחר מדי. בעניין של נכסי נפקדים, למשל, סוחבים פה אנשים עשרות שנים ויוצרים מצוקת דיור.

כששקט, לא מנצלים את המן לטפל בבעיות, אלא מדחיקים, וכשזה מתפוצץ פתאום מציגים תוכניות - אבל התושבים כבר לא מאמינים. אנשים לא מאמינים לממסד - כבר לא מאמינים לי. מה שלא יעשו הערבים, לא בסדר. לא עושים שום דבר בשבילם. כשהם מתפרצים מדכאים אותם, מכסחים להם ת'צורה. ככה זה עובד. לצערי הרב".

בוא נדבר על הניצוץ.
"האוכלוסייה הערבית ביפו נמצאת על הכוונת בכל כך הרבה חזיתות, לא תמיד מתואמות. אבל כל אחד רוצה לנגוס בגיזת הזהב הזו, ולהעיף את הילידים שיושבים על קרקע יקרה ולא מעניינים אף אחד, מה גם שמדובר במיעוט לאומי ודתי. כל פעם מתקיפים מחזית אחרת, אבל לפעמים משלבים ידיים, ואתה רואה את המשטרה, חברת החשמל, חברת הגז, הוצאה לפועל, רמ"י, פיקוח העירייה - כולם עושים יד אחד ויוצאים למבצע אכיפה, זה קורה ביישובים ערבים כל הזמן. מי יכול לעמוד בפני זה? איך הופכים יותר מאלפיים משפחות שנמצאות תחת סכנת פינוי או להפוך לפורעות חוק? מה הבעיה לתקן את החוק. הרי מאיפה באו הנכסים האלה? המדינה כבשה את יפו ולקחה את הנכסים".

אנחנו מדברים על הישיבה, אבל יזמי הנדל"ן דוחקים הרבה יותר אנשים מבחורי הישיבה.
"נכון. זו מתקפה משולבת. הישיבה היא עוד רובד, אבל רובד חשוב; זה גרעין התנחלותי שלא מתחבא ואומר את מטרותיו בצורה מוצהרת: למנוע התבוללות ולהשיג רוב דמוגרפי. הם לא מגיעים מהירח, הם מגיעים מקריית ארבע להתישב במיוחד על העצב הכי רגיש של המדינה, ואיפה? בשכונות הכי ערביות ביפו. דווקא בעג'מי, דווקא בג'בליה. אחר כך הם אומרים שהם בשכנות טובה וכולם אוהבים אותם. התוקף מציג עצמו כקרבן. לא מבין איך אפשר לבלוע את ההבלים האלה".

הפגנה בכיכר ביפו / צילום: איל יצהר
 הפגנה בכיכר ביפו / צילום: איל יצהר

ח. בדראן אולי צודק, אבל אני משוחח עם לא מעט תושבי יפו יהודים, חלקם גרים שם כבר עשורים. יש סיפורים של דו קיום, זה נכון, אבל בסוף ובשקט ובצד יודו כולם שמדובר בחבית של חומר נפץ. "ההרגשה לא נעימה כבר המון שנים", אומר אחד, "בחיים לא תעז להעיר ביפו לאנשים. ההרגשה לא נעימה. המון פריצות, אתה לא יכול להשאיר את הבית לבד. אז להגיד שרק היהודים אשמים? ביפו אין חוק והכול חשוף: בשנים האחרונות הכיוון הוא עבריינות או קיצוניות דתית ולאומית. זה הפיל שבחדר".

ט. מתישהו מסתיימת ההפגנה בקול ענות חלושה. המפגינים ובחורי הישיבה עוזבים את המקום, אנחנו חוזרים לתל אביב, ויפו נשארת עם הבעיות שלה, עד הניצוץ הבא. והקיץ רק התחיל.

מעמידר נמסר כי החברה פועלת בהתאם למדיניות רשות מקרקעי ישראל והחלטת הממשלה בנושא המכר. במהלך שלוש השנים האחרונות כלל הדיירים המוגנים ביפו קיבלו מאיתנו פנייה בנושא האפשרות לקנייה/מכירת הנכס בו הם מתגוררים, לרבות האפשרויות לרכישת מלוא זכויות הבעלות. כן התקיימו דיונים בהשתתפות רשות מקרקעי ישראל, עמידר ועיריית תל אביב על מנת לבחון צעדים נוספים לשם הגברת האמון ועידוד רכישת הנכסים על ידי דיירים. במסגרת זאת הצענו לכלל הגורמים המעורבים, לרבות עיריית תל אביב, שיתוף פעולה לקידום הנושא. ממוצע המכרזים בעיר יפו עומד על כ-25 מכרזים בשנה, כאשר חלק קטן מהם כולל דיירים מוגנים (ממוצע המכר הכללי, קרי, מכר לדיירים מוגנים ומכר פומבי הינו 80 לשנה).

צרו איתנו קשר *5988