פינת הרחוב שהפכה בבת אחת לזרה: כך איבד ספיר בנדה ז"ל את החיים במרחק 3 דקות מהבית

צומת הרחובות ז'בוטינסקי ויהושע בן נון בתל אביב הפך השבוע לשקט באופן חריג, כשנהרג שם רוכב קורקינט בן 25 • כשהגיע לפינה בסך הכל כשעה לאחר התאונה, דרור פויר הרגיש שמחובתו להכיר את ספיר בנדה ז”ל, לספר עליו ובעיקר להראות עד כמה יקרים החיים

ספיר בנדה ז"ל. שמותו המיותר יהדהד / צילום: באדיבות המשפחה
ספיר בנדה ז"ל. שמותו המיותר יהדהד / צילום: באדיבות המשפחה

הדיווח על פצוע מחוסר הכרה בפינת הרחובות יהושע בן נון וז’בוטינסקי שבמרכז תל אביב התקבל במוקד מד"א, מרחב דן, בשעה 5:58 בבוקר ביום שלישי. השחר כבר עלה, אבל השמש תזרח רק ב-6:06. מי שראה את הפצוע שוכב בצומת הריק היה עובד עירייה. "הפצוע שכב כשהוא מחוסר הכרה וסובל מפציעה מדממת ומחבלות בפלג גופו העליון", סיפרה מרלן בריצנסקי, פרמדיקית מד"א שהגיעה לזירה, "הענקנו לו טיפול שכלל עצירת דימומים וחבישות וביצענו בו פעולות החייאה ממושכות, אבל הפציעה הייתה קשה ובסוף נאלצנו לקבוע את מותו".

בשבע שלושים ושבע בבוקר הגעתי לפינת הרחובות ז’בוטינסקי ויהושע בן נון בתל אביב. לא היה לי מושג מה קרה אבל אני מכיר את הצומת הזה כל כך טוב, שכבר מפינת רחוב עזריה מן האדומים יכולתי לחוש באוויר שמשהו מאוד לא בסדר: שקט מוזר, מוכר וכבד עמד באוויר. המקצוענים עוד עסקו בעבודתם; שוטרים חסמו את הכביש בסרטי ניילון אדומים-לבנים, חובשי מד"א קיפלו את הציוד שלהם, שכבר לא היה בו צורך, חוקר מז"פ בדק זוויות מפגש שונות בין קורקינט לשפת המדרכה, חוקר תנועה סרק את הצומת בחיפוש אחר ממצאים שאולי ישפכו אור על מה שאירע כאן כשעה וחצי קודם לכן, ואנשי זק"א ארזו את הגופה בשקית שחורה שעד הייתה חצי פתוחה כשהגעתי. הלוואי ולא הייתי רואה מה שראיתי. עוברי האורח שנקלעו למקום עמדו דוממים מסביב, חולקים כבוד אילם וכואב למת והערכה עמוקה לעוסקים במלאכה. ולא רק אנחנו, העיר עצמה שָקְטה לרגע; ציפור לא צייץ, כלב לא נבח, רכב לא צפר. לכמה רגעים של חסד ואימה חסם המוות את שאון החיים. הפינה שאני מכיר כל כך טוב הפכה פתאום זרה.

מאוחר יותר פורסמה זהותו של הגבר: ספיר בנדה, בן 25. צעיר כל כך; חצי מגילי. באתרי החדשות פורסם בתחילה שבנדה נהרג בתאונת פגע וברח, אבל בהמשך התחזקה ההערכה שמדובר בתאונה עצמית. המשטרה עדיין חוקרת. הקסדה של ספיר בנדה נמצאה לא רחוק ממנו. בצומת לא מותקנות מצלמות ולא ידוע מה קרה. המשטרה והמשפחה פרסמו הודעה וביקשו מעדי ראייה ליצור קשר. מאחר ונקלענו לאותו הצומת, הרגשתי שמחובתי ללמוד עליו, להכיר אותו, לספר עליו, להראות כמה יקרים החיים.

נהרג במרחק 3 דקות נסיעה מהבית

ספיר בנדה נהרג במרחק של פחות מחמש מאות מטרים ופחות משלוש דקות של נסיעת קורקינט מביתו, דירת שותפים שכורה ברחוב נורדאו בתל אביב שאליה עבר מקיבוץ מגידו, שם נולד ושם נקבר, רק בספטמבר האחרון. הוא חזר מבילוי לילי. שלוש דקות, כמה מתסכל. חייו כתל אביבי רק התחילו, ובסערה; הוא נרשם ללימודי מוזיקה במכללת BPM במסלול להפקה אלקטרונית. למרות שמילדות ניגן על כלים אנלוגים, כמו תופים, גיטרה ופסנתר, אהבתו של ספיר הייתה מוזיקת טראנס, גם שלי, אליה נחשף בטיול למזרח אחרי הצבא. בנדה שירת בשריון והשתחרר בנובמבר 2017.

פינת הזכרון בפאב "סרבסה" / צילום: אלעד מלינסקי
 פינת הזכרון בפאב "סרבסה" / צילום: אלעד מלינסקי

התכנון של ספיר בנדה היה "להרקיד את העולם", כדבריו, אבל העולם ייאלץ לרקוד בלעדיו. רק עבר לדירה החדשה וכבר מצא עבודה חדשה, ברמן בפאב "סרבסה" בצפון דיזנגוף, והתחיל את עבודתו ביום שנפתחו הפאבים. ביום לאחר מותו נותר הפאב סגור.

"סרבסה מרכינה ראש לזכרו של אחד משלנו. נחזור בימים שמחים יותר", קרא שלט קטן שהודבק לדלת. בסרבסה פגש את נועם אביסרור שעובדת כמלצרית ובין השניים פרח סיפור אהבה; פחות מחודש אחר כך קרתה התאונה, והפעם הראשונה בה חברתו החדשה פגשה את המשפחה - האם רקפת, האב ראובן, האח הגדול ענבר והאחות הצעירה שהם - הייתה בלוויה ובשבעה.

דירה שכורה, עבודה בפאב, מוזיקה, חלומות, מסיבות, אהבה חדשה - הסיפור התל אביבי הקלאסי. גם אני הייתי ככה פעם. כל מי שעבר לתל אביב היה ככה, כי ככה זה החיים בעיר כשאתה צעיר והכל אפשרי. איל ברנמן הוא חברו של ספיר מהילדות בקיבוץ ועד הרגע האחרון. יום לפני שמת ספיר, הוא מספר, נפגשו השניים וספיר השמיע לו טראק חדש שהשלים. "זו היתה היצירה הכי טובה בחיים שלו", אומר ברנמן, "הוא היה מאושר".

"צריך להוציא את הכלים האלה מחוץ לחוק"

למרות שהרדיוס בין מוקדי חייו של ספיר, הדירה, המכללה והעבודה, לא עולה על יותר משני ק"מ, הוא קנה לעצמו קורקינט חדש ויקר. "אני לא מאמין במכתוב, בגורל", אומר ברנמן, "אבל הקורקינט הזה; פירי, ככה אמא שלו ואני קוראים לו, קנה אותו חדש, מתצוגה, חודש אחרי שעבר לתל אביב. יומיים אחרי שקנה, הקורקינט התקלקל. תיקן, התקלקל, תיקן, התקלקל, ככה חמש פעמים. אמרתי לו, פירי, זה סימן, אבל הוא אהב את הקורקינט הזה בטירוף".

אתה נוסע על קורקינט?

"מאז שאחותי התחילה לעבוד כאחות במיון באיכילוב, לא עליתי על קורקינט, רק בגלל הסיפורים שלה. זו סכנת חיים ולא משנה כמה תקפיד, ופירי היה מהמקפידים, באמת, תמיד עם קסדה, תמיד זהיר".

לא הכרתי את ספיר בנדה ואני בטוח שהוא היה נהג זהיר, אבל האמת חייבת להיאמר: כל נהגי הקורקינט אומרים שהם זהירים, ורובם המוחלט לא זהיר בכלל. אתם רואים אותם, נוסעים בלי חשבון, והרבה פעמים בלי קסדה, על הכביש, על המדרכה, עם הכיוון, נגד הכיוון, תמרורים, רמזורים ונתיבים הם עבורם לא יותר מהמלצה, לא פעם הם מרכיבים חברים, חברות או ילדים. כהולך רגל הם מהווים איום ישיר על חיי, וכמעט ואין יציאה אחת מהבית בה אני לא נתקל בתקרית הכוללת קורקינט. הלוואי ומותו המיותר של ספיר בנדה - ולא פחות מכך, החיים שלא הספיק לחיות - יהדהדו בראשם של כל רוכבי הארץ ואולי יציל נפש אחת בישראל.

"צריך להוציא את הכלים האלה מחוץ לחוק", אומר איל ברנמן וקולו נשנק, "אני פשוט לא מאמין שזה קרה. פירי רק רצה שיהיה טוב לכולם. הוא לימד אותי איך להיות חבר".

מאות אנשים הגיעו ללווייתו של ספיר. "ילד יפה שלנו", ספדה המשפחה, "החיוך שלך נגע בכל כך הרבה אנשים. אצל כל מי שהכיר אותך השארת חתיכה מהנפש המופלאה שלך".

"הדאיג אותי הקורקינט, בוודאי", אמרה רקפת אמו, "אבל הוא ילד גדול. סמכתי עליו. זה מה שאנחנו עושים, סומכים על הילדים שלנו. ספיר אהב את החיים". ואז היא מוסיפה משפט שמקפיא את הלב: "והחיים היו מאוד טובים אליו, עד יום שלישי בבוקר". 

צרו איתנו קשר *5988