ההתגייסות של הישראלים לעזור מלמדת שהחוסן הלאומי גבוה, אבל מדובר במשאב מתכלה

אירוע האסון הטראגי בהר מירון הוא טראומה לאומית. מעבר לקיפוח החיים הנוראי שהיה בו, האסון במירון הוא אירוע טראומטי משום שהוא מערער את יסודות האמונה שלנו בצדק ומוסר. דברים רעים אמורים לקרות לאנשים רעים ולא לאנשים טובים שרק ביקשו לחגוג בהילולה. הממד הלאומי של הטראומה נובע, בין היתר, מהתחושה שרבים מאתנו סוחבים בבטן - עוד אסון מבית היוצר של ה"יהיה בסדר" הישראלי. הכעס והתסכול מהמוות המיותר של מי שנקלעו הפעם לסיטואציה נותן לאירוע נופך של אסון קולקטיבי, ואשר על כן, מאיים לערער את החוסן הלאומי שלנו כחברה.

בהקשר של מצבי חירום ואסון, חוסן הוא היכולת של החברה להתמודד עם משבר חיצוני תוך הפגנת הגמישות הנדרשת על מנת שלא להישבר מעוצמת הפגיעה. הציבור בישראל מדגים את החוסן שלו לעתים קרובות כאשר פוקד את החברה שלנו אסון לאומי, כמו אסון מירון. תושבי הכפרים הערבים המקומיים מציעים מזון ושתייה למבקרי האתר הקדוש. המונים בתל אביב, עפולה, רחובות, אשקלון וערים אחרות מגיעים לתרום דם. תושבים בירכא, בית ג'אן ויאנוח פותחים את בתיהם לארח משפחות בשבת. לאלה מצטרפות יוזמות רבות נוספות לסיוע. כול גילוי כזה של ערבות הדדית הוא נדבך משמעותי חשוב בהפעלת הגמישות החברתית הנדרשת אל מול המשבר. מחד, היוזמות מספקות מענה לצרכים ממשיים ובהיעדרן היה עלול מצבם של הנפגעים באירוע להחמיר. מאידך, הן מאפשרות למי שלא היו מעורבים ישירות במענה לאירוע ליטול בו חלק, להחזיר תחושה של שליטה ולפעול להגן על תפיסת הצדק שהתערערה כול כך עם מותם של רבים.

אכן, החברה הישראלית מצטיינת בגילויי חוסן בשעת משבר. בין אם מדובר בעימות צבאי, תקופת טרור, משבר כלכלי או מגפה עולמית - הישראלים ערבים זה לזה. הרבה יותר ממה ששומעים עליו ביום יום. משהו בדנ"א התרבותי שלנו מעורר אותנו לפעולה, או שמא מדובר פשוט בניסיון המצטבר עם אסונות ומצבי חירום.

אך חוסן הוא משאב מתכלה

החברה הישראלית היא גם חברה מרובת שסעים: עדתי, דתי, לאומי, חברתי-כלכלי, מגדרי, ולאחרונה ביתר שאת גם פוליטי. העמקת השסעים הללו מכרסמת ביכולת של החברה הישראלית לשמר את הגמישות הנדרשת לחוסן. קיטובים של "אנחנו והם", כפי שחווינו בשנה החולפת במשבר הקורונה, מאיימים לפגוע באינסטינקטים הטבעיים של כולנו לאמפתיה, סולידריות ואכפתיות. מחקרים שנעשו לאחרונה הדגימו בצורה ברורה כי המשבר הפוליטי הפנימי במדינת ישראל מכרסם בתחושת החוסן של הישראלים יותר מכל צרה חיצונית המתרגשת עלינו, בין אם היא נגיף מיקרוסקופי או מעצמת סף-גרעינית.

יש מה לעשות. מתוך הבנה שלא ניתן למנוע לחלוטין את כול מצבי החירום שעתידים להתרגש עלינו, השקעה היום בחוסן של הציבור הישראלי היא תעודת הביטוח של כולנו ליכולת שלנו להכיל, לבלום ולהשתקם מכל צרה שלא תבוא. יוזמות מקומיות לטיפוח קהילות פעילות ומעורבות, כאלה שמגלות ערבות הדדית כבר בזמן שגרה, עשויות להיות מכריעות בשעת משבר. לא בכדי נטען כי אחד המגזרים בעלי החוסן הגבוה ביותר בישראל הוא המגזר החרדי. רשת ענפה של גמילות חסדים וערבות הדדית מתקיימת בו כעניין שבשגרה.

אך חוסן חברתי אינו עניין מגזרי ואסור שיישאר כזה. לכן, קידום פעילות בין-מגזרית משותפת, במיוחד בהקשרים של הערכות לחירום, צפויה להוות מכפיל כוח לבניין חוסן. כך למשל, הכשרות משולבות של ערבים ויהודים, תושבי פריפריה ומרכז, דתיים וחילוניים אשר יעניקו למשתלמים מיומנויות של חילוץ קל של לכודים יגדילו את מספר האנשים עם הידע והמיומנויות הנדרשות לסייע בזמן אמת. ממחקרים שערכנו למדנו שפעילות שכזו גם תגביר את תחושת החוסן והמסוגלות העצמית לאורך זמן. עשינו זאת בעבר, זה אפשרי.

הכותב הוא מנהל המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר ומרצה לפסיכולוגיית אסונות בחוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב