השכר במגזר הציבורי עולה בכל שנה בצורה נדיבה. מישהו בדק אם גם השירות לאזרח משתפר בהתאם?

דוח הממונה על השכר באוצר קובי בר-נתן אמור לדווח לציבור על מה מוציאה הממשלה 83 מיליארד שקל בשנה - עלות שכרם של עובדי הגופים הציבוריים. 'כמה זה עולה לנו?' היא שאלה חשובה אבל חשובה ממנה השאלה 'מה אנחנו מקבלים בתמורה?' - ועליה אין בדוח תשובה.

העיסוק התקשורתי בדוח מתמקד לעיתים בצד היותר הרכילותי: מי מרוויח וכמה. מי שיאני השכר. הנמלים תמיד בראש ויחד איתם רשות שדות התעופה והרופאים כמובן. על מאות אלפי העובדים בשלטון המקומי או במערכת החינוך לא תמצאו בסיקור כמעט מילה - את מי מעניינים עובדים שמרוויחים שכר נמוך או ממוצע?

לכן הגיע הזמן לדבר גם על החשיבות הציבורית של הדוח הזה. בשנים האחרונות הגדילה המדינה את שכרם של עובדי המגזר הציבורי במיליארדי שקלים לשנה. מישהו בדק אם העלאות השכר הנדיבות האלה הצדיקו את עצמן מבחינת השירות לאזרח? קחו למשל את שכרם של עובדי מערכת הבריאות שזינק ריאלית ב-24% בעשור האחרון. רבים יסכימו היום, אחרי מגפת הקורונה, שהטיפול שמערכת הבריאות בישראל מעניקה הוא טוב בכל השוואה בינ"ל.

הרבה פחות יסכימו שרמת החינוך בישראל השתפרה, למרות ששכרם של המורים הצעירים עלה. מעטים עוד יותר כנראה, יהיו מוכנים לשבח את השירות לאזרח שנותנת המשטרה - למרות שהמדינה התחייבה לשלם לשוטרים תוספות שכר במיליארדים. האם התחושות האלה מוצדקות? אי אפשר לדעת, כי המדינה לא קושרת בין השכר שהיא משלמת לעובדים לבין השירות שהן נותנים לנו בתמורה - וממילא לא טורחת לבדוק או לדווח לנו על כך.

מאות עמודים שמסתירים נתונים מהותיים

לא רק הצד של התמורה חסר בדוח. גם הצד של העלות מוצג בו באופן חלקי בלבד. מה יש בדוח? כמעט 300 עמודים ועשרות טבלאות וגרפים מציגים תמונה רחבה, מפורטת ומאירת עיניים על תשלומי השכר שמקבלים 410 אלף עובדי החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, מערכות הבריאות וההשכלה הגבוהה. שלל נתוני שכר פילוחים ועיבודים לפי מקצוע, לפי מגזר ולפי מגדר. הנתונים הם לשנת 2019, כלומר לפני הקורונה, אבל זו לא הבעיה. סערת הקורונה שטלטלה את המגזר הפרטי פגעה בעובדי המגזר הציבורי בעוצמה של משב רוח קליל של אחרי הצהריים.

מה עוד אין בדוח? הוא מתמקד בשכר הברוטו - אבל זה ממש לא הקריטריון היחיד להשוואה. עובדי המגזר הציבורי מקבלים אוטומטית שורה ארוכה של תנאים וזכויות שניתנות במגזר הפרטי בקמצנות רבה, לרוב לא יותר מהמינימום הנדרש בחוק. קרן השתלמות מהיום הראשון למשל, היא הטבה שמאפשרת לעובד ממוצע במגזר הציבורי לצבור מיליון שקל פטורים ממס על פני 30 שנה. במגזר הפרטי קרן השתלמות היא הטבה הרבה פחות נפוצה.

ההסכמים הקיבוציים מעניקים לעובדי המגזר הציבורי מספר כפול של ימי חופשה, דמי הבראה מוגדלים, מימון ללימודים אקדמיים והשתלמויות מקצועיות, חוגי ספורט והעשרה, אפשרות לפדות בכסף ימי מחלה - וזו רק רשימה חלקית של הטבות, שאינן מופיעות בשכר הברוטו המדווח.

את ההטבות הגדולות באמת קשה למדוד בכסף. הראשונה היא הקביעות והזחילה האוטומטית של השכר. בראייה כלכלית אפשר להגדיר את הקביעות כביטוח מפני פיטורים, שמעניק למבוטח יתרונות כלכליים ופסיכולוגיים שהולכים וגדלים עם הגיל. העובדים במגזר הפרטי יהיו מוכנים לשלם הרבה כסף על הביטוח הזה - שהמדינה מעניקה לעובדי המגזר הציבורי בחינם.

הטבה נוספת היא האיזון בין שעות הפנאי ושעות העבודה. במגזר הציבורי כבר מיישמים את מה שבמגזר הפרטי רק מתחילים להבין - שבניצול נכון יש לזמן הפנוי ערך שלא יסולא בפז. לא במקרה הדרישות של הוועדים בשירות הציבורי מתמקדות היום יותר בשיפור תנאי העבודה ופחות בהעלאות השכר. שעות הפנאי הרבות מאפשרות לעובדי המגזר הציבורי לצבור תארים אקדמיים, לטפח תחביבים ועיסוקים נוספים ולבעלי המשפחות להשקיע זמן איכות בזוגיות ובילדים.

מכל הסיבות האלה, ממש כמו התקשורת, דוח השכר שפרסם היום האוצר עוסק בטפל ולא בעיקר.