הגיע העת לעזוב את פוליטיקת הזהויות ולעבור לשותפות

בתור מי שמגיעה בעצמי מפוליטיקה של זהויות – אני מכירה בתועלותיה וחסרונותיה • מחד - פוליטיקת הזהויות מאפשרת לנו להכיר בסבל שלנו, מנגד – בימינו היא כבר אמתלה לעוולות • הגיע הזמן שנתקדם ונבנה עוד קומה, מעל ההבדלים והזהויות שלנו

עשרות אלפי המתפללים בדרך להילולה שתיגמר באסון / צילום: Reuters, Ronen Zvulun
עשרות אלפי המתפללים בדרך להילולה שתיגמר באסון / צילום: Reuters, Ronen Zvulun

בשישי בבוקר קמתי לתוך האסון במירון. ואיזה אסון. גודל האסון ניבט מההודעות שיצאו לתקשורת, החדשות בטלוויזיה וחוסר הוודאות שמשפחותיהם של ההרוגים והפצועים היו בו. העברתי שוב ושוב הודעות על נעדרים לבית החולים פוריה, בו סיימתי את תפקידי כמנכ"לית אגודת הידידים של בית החולים, לפני כניסתי לכנסת. מספר ההרוגים התקבע על 45. הצוות הרפואי עבד ימים כלילות - כוחות ההצלה, האחים, האחיות, הרופאים והרופאות - ערבים ויהודים - עמלו כדי שמספר ההרוגים לא יגדל.

בין הטלפונים שעשיתי באותו הבוקר, היו גם טלפונים לידידי מההנהגה החרדית. הכאב ניכר בשיחה עימם. ביקשתי שוב ושוב לעזור, כמי שגרה בנצרת, קרבת מקום. וזוהי בעצם נקודת האור ביום הכואב הזה - אני לא הייתי הערבייה, הפלסטינית אזרחית ישראל, היחידה, שנהגה כך. היו מאות ערבים שעשו כמוני ואף יותר. מאות ערבים, בהם ראשי ראשויות - של טמרה, זרזיר, בית ג'אן ואחרים, שקמו בבוקר של אותו יום שישי ושאלו את עצמם איך נוכל לעזור. לאף אחד מהערבים הללו לא היה ספק אם לעזור. הם ראו בכך חובה מוסרית, אזרחית וסולידרית. לאף אחד מהם לא שינה אם האסון פגע בערבים או ביהודים, בחילונים או בחרדים. את התוצאה כולכם ראיתם - כל הגליל היה מלא מסעדות שפתחו נקודות התרעננות, אזרחים שהציעו את בתיהם לאירוח וכו'.

הערבים מבינים את הכאב של החרדים. הם רואים את זילות המשטרה והשר לביטחון הפנים. הם רואים את הבוז שהנהגת המדינה רוחשת לנפגעים מהרשויות, לנפגעים מהאלימות וההזנחה המשטרתית. העזרה שלהם, שלנו, מגיעה גם מסולידריות ולא רק מרוחב לב. הגיע הזמן שנאחז בנקודת האור הזאת, יחד, מול הזילות הזאת, מול הממשלה הלא מתפקדת הזאת, ערבים ויהודים כאחד.

קוראים לזה בפשטות: סולידריות אזרחית. סולידריות שנראית לפעמים כמובנת מאליה ולפעמים כנס קטן. בעידן של שיח מתלהם, גזעני ופשיסטי כדאי להזכיר את הנקודה הזו, נקודת האור שאומרת ששותפות אמת היא לא בזמן ניגוב חומוס ביחד. אלא היא בסולידריות אזרחית אמיתית, שמתקיימת על אף האידאולוגיה והפוליטיקה. היא מכירה בכאב של האחר, עוזרת לו ומכירה בכולו - ולא מוחקת חלקים שפחות מתאים וקל להתמודד איתם.

סולידריות היא מפתח לשותפות אמת. כזו, שבראש ובראשונה, מכירה בכך שהפוליטיקה הישראלית של היום מורכבת מאיים-איים של זהויות. כך עובדת הפוליטיקה בישראל - יש מפלגות של ערבים ומפלגות של חרדים ומפלגות של רוסים ומפלגות של אשכנזים. כל אחד מהם זכאי לייצוג הולם - וחשוב שיהיה לו כזה. בתור מי שמגיעה בעצמי מפוליטיקה של זהויות - אני מכירה בתועלותיה וחסרונותיה. מחד - פוליטיקת הזהויות מאפשרת לנו להכיר בסבל שלנו, ולאחר - לדון ולהכיר בשלו. מנגד - בימנו היא כבר אמתלה לעוולות, תירוץ לבחירות עגומות ולאחרונה - אפילו תירוץ לסיבה בגינה לא מוקמת וועדת חקירה ממלכתית.

הגיע הזמן שנתקדם ונבנה עוד קומה, מעל ההבדלים והזהויות שלנו. הן קיימות, אך לא מצליחות לייצר חברה. בקומה שנבנה, ניצור פוליטיקה שתחבר את הערכים והאידיאלוגיות ותמלא אותן בתוכן חדש - העונה על השאלה "מה זה להיות אזרח ישראלי" - מעבר להיותנו ערבים או יהודים, חילונים או חרדים. ואולי ההגדרה הכי טובה שאנחנו מחפשים היא - שותפות. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהביחד.

הכותבת היא חברת כנסת במפלגת מרצ