כבר כשירדנו מכביש 1 לכביש 40 אפשר היה לראות ענן עשן שחור וסמיך מיתמר מעל לעיר לוד. ככל שמתקרבים ניתן לראות שהעשן מגיע משלושה מוקדי הצתה שונים, ולא פחות מכך: אפשר להריח את צחנת הגומי, הפלסטיק והמתכת. אוטובוס, קטנוע וניידת משטרה הוצתו במהלך לוויית מוסא חסונה בן ה-25, שנורה ערב קודם בידי יהודים, במהלך אחד הלילות הסוערים שידעה לוד בשנים האחרונות.
זו אינה עיר שלילות סוערים ומדממים זרים לה - כאן יריות, שריפות, פיצוצים והרוגים על רקע פלילי, סכסוכי חמולות וכיוצא באלה הם עניין יומיומי. אבל ליל אמש היה שונה. במהלכו נשרפו ישיבה ובית כנסת, גם העירייה ותחנת המשטרה הותקפו. היורים בחסונה, שעדיין עצורים, טוענים להגנה עצמית.
מפגיני הימין במהומות בלוד / צילום: איל יצהר
צומת גינתון, הדרך הישרה לחלק הערבי - שם מתנהלת עדיין הלוויה הסוערת - חסום על ידי המשטרה. אנחנו חותכים דרך אזור התעשייה. "אצלנו בלוד נקי כמו בבית", מכריזים שלטים של העירייה, אבל העיר מוזנחת וכעורה למדי - ובעיקר נטושה.
לוקח לנו רגע להתרגל לערפל העשן, לצחנה הקלושה של רימוני ההלם הנישאת ברוח, לרוטור של המסוק המשטרתי המרחף מעל ולקולות הנפץ המרוחקים, כדי לראות שהעיר כמו ננטשה. כל בתי העסק, ללא יוצא מן הכלל, סגורים ומסוגרים. אין איש ברחוב, מלבד שוטרים ומפגינים שהולכים בקבוצות. הרוב הדומם והמפוחד ננעל בבתים, והשאיר את העיר למיעוטים הניצים. למרות שלב הבלגן היה רחוק מפה, ניכרים שרידי ליל אמש ; עץ שרוף, שדה חרוך, שמשה מנופצת.
בצומת מול בית המשפט המחוזי של לוד, רחוב הציונות פינת הנרייטה סולד, על קו התפר בין העיר העתיקה והחדשה, אנחנו נתקלים בהפגנת ימין. כ-300 איש עם דגלי ישראל. יש פה תערובת של תושבי לוד המותשים, מיעוט חילוני ורוב לתלמידי הישיבות וחברי הגרעין התורני, ילדי בני עקיבא, וגם פעילי ימין כמו שפי פז, כהניסטים וחברי להב" ה. האווירה טעונה, אבל לא אלימה. בינתיים.
אנשים רצים לחדר המדרגות בלוד בזמן אזעקה בין המהומות / צילום: איל יצהר
המפגינים שרים וקוראים לשחרר את העצורים, או "הגיבורים". אנחנו כאן כדי להישאר, עם ישראל חי וכיוצא בזה. כמות שוטרים דלילה למדי שומרת על ההפגנה, שלא תרד לחסום את הכביש. גל ההפגנות הזה מתאפיין, בין שאר הצרות והפורענויות, גם בעוינות נגד עיתונאים. כלפיי לא הופנתה אלימות, אבל מוקדם יותר הותקף פה ברוך קרא מערוץ 13.
מי שולט בלוד
המפגינים משחזרים את מאורעות ליל אמש; השריפות, היריות, ההתבצרות. למרות שכבר ראיתי את הכול בטלוויזיה קודם, הם גורמים לי לחיות את הכול שוב. נשמע מאוד מפחיד. 20 דקות מתל אביב, אבל מדינה אחרת לגמרי, חסרת כל סממן של משילות.
אימהות מספרות על רגעי אימה של ילדיהן (אם כי הודו שהילדים קצת שמחים שבית הספר נשרף), אבות מספרים על החיים בעיר שנשלטת בפועל בידי ארגוני פשיעה. זו הבעיה הגדולה שלנו, אומרים פה כולם, שם מתחיל הכול. מי שלא עשה כלום כשכנופיות פשע משתוללות בעיר, אומרים לי, שלא יתפלא ממה שקורה עכשיו.
תלמידים מספרים על הטרדות חוזרות ונשנות, על מכות, על אבנים. זה נשמע כמו סיפורים מעולם אחר. למרות שבלוד יש רוב יהודי מוצק, הם מרגישים נצורים. ישראל לא שולטת בלוד, אומרים לי שוב ושוב.
כל שנה אנחנו סובלים ברמדאן, אומר לי אלעד ברדוגו הנחמד, תושב העיר. נצורים בבתים משקיעה עד זריחה, וכל שנה הולך ונהיה יותר גרוע. מי יודע מה יקרה פה הלילה, אומר ברדוגו, ועוד לא יודע מה הוא מנבא.
אפי, שעומד בשולי ההפגנה במכנסיים קצרים, גר בלוד כבר 50 שנה. "ממש פה", הוא מצביע לכיוון אחד הבתים. הבעיה האמיתית זה הפשע, אומר אפי, בעלים של תחנת צ'יינג' בקניון. אנשים פה מסתובבים עם מכוניות של מיליון שקל, עושים מה שהם רוצים, ואסור להגיד מילה או לצפצף. יש גם המון אנשים טובים בלוד, הוא אומר. יש רופאים, ורוקחים ועורכי דין, אני לא מכליל - אלה הרוב, אבל אותם אתה לא רואה ולא שומע. במי אתה נתקל? בעבריינים".
כשהעץ עולה באש
"נבעיר את העיר", קוראים המפגינים. אני רוצה ללכת לכיוון הלוויה והחלק הערבי של העיר. חלק מזהירים אותי מהאלימות ודואגים לגורלי, אבל חלק רואים בכך הוכחה ניצחת להשתייכותי הארגונית לחמאס ולנאמנותי למאבק הפלסטיני. לך אליהם, אומר לי רב חרדי שמסרב להזדהות, שנאה יוקדת בעיניו: אתה במילא לא אחד משלנו.
אנחנו מתחילים לרדת לכיוון בית הקברות המוסלמי. הלילה כבר ירד, הרחובות ריקים, חסומים ומנבאי רע. אנחנו עוברים את בית הקברות המוסלמי. הגעתם אל "פסגת לוד", מכריז עוד שלט. פסגה? מרגיש כמו מסלול מהיר אל התהום.
אנחנו ממשיכים ללכת ומגיעים למחסום משטרתי. אתם לא רוצים להגיע לשם, אומר השוטר. אבל אנחנו רוצים, ומנסים לעקוף דרך רחוב צה"ל. למרות השם, זו שכונה ערבית. מרחוק אנחנו רואים עץ עולה באש, וכמה צעירים סובבים סביבו. אללה הוא אכבר, קוראים מהחלונות. צעירים יוצאים מהבתים, סעודת האיפטר ודאי מסתיימת עכשיו.
הם לא אלימים כלפינו, אבל האווירה מתחילה להיות מאיימת. אני מצהיר שאנחנו עיתונאים, ומנסה לקשור שיחה. מה שורפים פה? אתה שואל יותר מדי שאלות, אומר לי אחד בקול קפוא. איך מגיעים ללוויה? יותר טוב לך שלא תגיע לשם, הוא אומר, תאמין לי.
אנחנו מנסים שוב, דרך רחוב אחר, אבל פתאום נגלים מולנו מהחשיכה ארבעה פרשים משטרתיים הדוהרים מולנו על סוסי הענק השחורים שלהם כארבעת פרשי האפוקליפסה. זה היה הדבר הכי מבהיל עד עכשיו. אל תלכו לשם, מציע גם השוטר.
אנחנו חוזרים לרחוב צה"ל, ופוגשים את הפגנת הימין שהחליטה ליצור מגע עם הערבים. השוטרים עוצרים אותם, כמה אירוני, במעגל תנועה קטן וחסר חן הנקרא "כיכר השוטר". כוחות נוספים מגיעים ועוצרים את ההפגנה, ששינתה סגנון. במקום "עם ישראל חי" - "דם ערבי הוא כן הפקר". במקום "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" - "זכרני נא וחזקני נא", שבסופו קורא הקהל "יימח שמם" בקול גדול.
מתישהו מגיעות הבנות של בני עקיבא, ומלהיטות את הבחורים, שמקפצים ושרים חזק יותר עכשיו. מדי פעם מישהו צועק: "ערבי!!!", או "יריות ליד הקניון!!!", וכולם רצים אחוזי אמוק לכיוון מסוים. השוטרים לא זזים. עזוב אותך, אומר לי אחד מהם, תן להם לרוץ. אין שם כלום. מסכנים השוטרים, באמת. לבי איתם, אבל המשטרה כגוף, לפחות ממה שראיתי, היא עלובה וחסרת סמכות והרתעה - אף אחד לא שם עליה, לא היהודים, לא הערבים, לא הפושעים ולא שומרי החוק.
מופע הפסגה
ההפגנה הולכת ומסלימה, אבל אז מגיע הטוויסט. בסביבות השעה תשע התחיל המטח הגדול על המרכז. צבע אדום! קראו השוטרים, וברגע אחד השוטרים והמפגינים היו יחד מול הקיר. עם הנצח אולי לא מפחד, אבל כשיש אזעקה כולם משתופפים במהירות ובלבבות הולמים. אני יודע, כי חשתי את הלבבות האלה כנגדי, צמודים אליי. בגלל שעמדנו על גבעה קטנה - "פסגת לוד" או לא "פסגת לוד"? - נחשפנו למופע כולו. קריאות שמחה נשמעו מרחוק, כמו גם זיקוקי דינור וקולות ירי.
זה התחיל ונגמר והתחיל שוב. באחת האזעקות מצאתי את עצמי שוכב על האדמה מול הקצביה של צ'יקו ברחוב החשמונאים בעיר העתיקה, נדחס בין שוטרת לבחור בחולצת כהנא צדק, כנגד קיר הרוס שמשמש כמשתנה מאולתרת עוד מ-1948. בשלב מסוים היה נראה כאילו האזעקות חיסלו את ההפגנה במתכונתה הנוכחית.
חוזרים לצומת מול בית המשפט. חבורה של צעירים בחולצות כהנא צדק מיידים אבנים על מכוניות של ערבים. המשטרה עוצרת אחד מהזורקים, ושאר המפגינים עטים על השוטר בצעקות, דחיפות ואיומים. מופע כזה של חוסר הרתעה לא ראיתי כבר הרבה זמן. השוטרים עומדים שם, סופגים צעקות, קללות, דחיפות ויחס מלא בוז - ולא עושים דבר. ההתנהגות הזו תשכפל את עצמה שוב ושוב באותו הערב.
קצת לפני הצומת אנחנו מבחינים במכונית מתקרבת ובה משפחה ערבית. אב המשפחה קולט בזמן מי מחכה לו בצד השני ועוצר באמצע הצומת, מסרב להיכנס אליה. במושב האחורי אני מבחין בשני ילדים קטנים. הפורעים בצומת מתחילים לשים לב.
ערבי! קורא מישהו, ושלושה מתחילים לרוץ. לרגע אחד מצטלבים המבטים של אבי המשפחה ושלי. תברחו מהר, אני מסמן לו. לא זוכר מתי ראיתי מבט כזה, שכולו אימה וחוסר אונים. ילדה קטנה מביטה בי בעיניים קרועות מהמושב האחורי. איכשהו, ותוך סיכון עצמי ניכר, מצליח האב לעשות סיבוב פרסה ולהימלט בזמן מהצומת. את המבט הזה ייקח לי זמן לשכוח.
בצומת הבא שוטרים עוצרים ערבים כמו בשטחים. אתה רואה אותם יושבים על המדרכה, אזוקים. הכול רע - אבל הלילה, כזכור, רק התחיל. איך הוא נגמר בסוף, כולם יודעים.
כתבות
ני"ע
