יהודים וערבים לא הולכים לשום מקום: חייבים לחנך לחיים משותפים

אין לנו בית אחר, אין לנו הווה אחר • בואו נייצור לנו מציאות אחרת - לא ניתן למסיתים ומוטרפים לשרוף לנו את הבית, הבית הזה שלנו

עובדי בית החולים רמב"ם – יהודים וערבים – במסר של שלום ודו-קיום / צילום: הקריה הרפואית רמב"ם
עובדי בית החולים רמב"ם – יהודים וערבים – במסר של שלום ודו-קיום / צילום: הקריה הרפואית רמב"ם

לפני כמה שנים, כשכל אחד מאיתנו הקים משפחה ונולדו ילדיו, כל אחד מאיתנו קיבל בנפרד החלטה איך לחיות במדינת ישראל כמדינה שהמציאות שלה מחייבת היכרות בין ערבים ליהודים, הבנות וכבוד הדדי. בלי להכיר, שנינו קיבלנו את אותה ההחלטה: ילדינו יחיו כאזרחים נאמנים, שייכים ומשויכים לאדמה, לארץ, למדינה ולדגל. קיבלנו החלטה שילדינו יגדלו בעודם מטפחים תדמית חיובית אחד לשני. פשוט כי אין להם דרך אחרת ואין להם מציאות אחרת, נקרא לזה גזירה משמיים.

חינוך לחיים משותפים בתוך מציאות מורכבת ורעשי רקע רבים אינו דבר פשוט. זה דבר שכולנו מחויבים אליו מגיל אפס, כמשפחות וכהורים, ואל לנו להשאיר את העבודה הקדושה הזו רק למערכת החינוך ולבתי הספר. חינוך לחיים משותפים, כשמו כן הוא, שיתוף דו-סטרי והיכרות הדדית של בני אדם, מערכת ערכים, מוסרים, נורמות דתיות ומוסכמות, היכרות ממקור ראשון וממגע פיזי קרוב. מכיוון שמערכת החינוך הבית ספרית לא תוכל לקחת לבדה חלק בתחום זה, הקדשנו את בתינו, משפחותינו ונפשנו לנושא זה. בתינו קיבלו ילדים, נערים, חילונים, דתיים, חרדים, זקנות וזקנים, שמאלנים וימניים מאזרחיה הערבים והיהודים של מדינת ישראל, כאשר ליבת העניין ואבן הראשה היא איך נהיה גאים לחיות ולהתפתח ולתרום לחברה שבה אנו חיים.

המסע התלווה בחששות מהלא נודע ומהאחר, וזה לגיטימי. אבל כשהמגע היה קרוב, ראינו שההתחברות מהירה, חומות ירדו וסטריאוטיפים נעלמו. החיבור היה חזק. והשאלה הנשאלת היא: כמה ישראלים באמת עשו מאמץ להכיר את שכניהם הערבים ולהתחבר אליהם? ולא, אנחנו לא מתכוונים לרוקח בבית המרקחת או לקופאית בסופר. אנחנו מתכוונים לקשר אמיתי שיקרב בין הלבבות. נכון, ישראל היא מדינת העם היהודי, אך דווקא בגלל שהוא הרוב, עלינו מוטלת האחריות הזו.

אנו, כישראלים, מכורים לסיקור תקשורתי 24/7. הצפייה במראות הקשים של לינץ׳ באזרחים ערבים ובאזרחים יהודים הוא מצמרר וצובט את הלב. מעגל החדשות הוא כה מהיר, עד שהסיוע של תושבי הערים הערביות לניצולי הטרגדיה בהר מירון נשכח. כל אותם מקרי גבורה במהלך שנת הקורונה הקשה, של אחות ערבייה שהניקה תינוק יהודי כי אימו לא יכלה, של אח ערבי אשר קרא קריאת "שמע ישראל" ליד מיטתו של אדם יהודי אשר נשם את נשימותיו האחרונות - כל המחוות האנושיות האלו נעלמו מהזיכרון כלא היו.

כאשר יוצאים מהמעגל המקומי למעגל האזורי, ניתן לראות בהדרגה סדר מזרח תיכוני חדש, אשר מבדיל בין מדינות מתונות ובין מדינות אשר מקדמות אלימות, שנאה ומאוויי כיבוש נושנים. באופן דומה, גם ערביי ישראל צריכים לקבל החלטה. האם הם אזרחי המדינה, על כל הכרוך בכך - רצון להשתלב בחברה, קבלה של המערכות הממשלתיות ושל חוקי המדינה, וכן הרצון לתרום חזרה, איש איש בהתאם ליכולותיו.

לא נוכל לסבול קריאות להשמדת מדינת ישראל מצד מיעוט ערבי מוסת, בדיוק כמו שלא נוכל לקבל הכרזות של "מוות לערבים" מפי קבוצות יהודיות משולהבות וקיצוניות.

אין לנו בית אחר, אין לנו הווה אחר. בואו ניצור לנו מציאות אחרת. לא ניתן למסיתים ומוטרפים לשרוף לנו את הבית. הבית הזה שלנו. שנים השקענו לטיפוחו ולבנות יסודותיו ביחד למען ילדנו, למען קיומנו ולמען חברה ומדינה חזקה שתוכל להכיל את שני העמים. אנו מחויבים לבנות מנהיגות שפויה, מרוסנת ואחראית, שהדאגה לבית ולשלומו היא אכן לנגד עיניה. לפני כשמונים שנה כשווינסטון צ'רצ'יל ניסה לאחד את העולם סביב ציר מדינות הברית, הוא אמר ש"מחיר הגדוּלה הוא אחריות". אז, הוא דיבר על מעצמות העולם. המשפט הזה רלוונטי גם לנו היום, בתוך תוכנו, בחברה הישראלית. בואו נתנהג בהתאם.

סא"ל (מיל') אביטל ליבוביץ' היא מנכ"ל הוועד היהודי-האמריקאי (AJC) בישראל, לשעבר דוברת צה"ל לתקשורת הזרה

נאיל זועבי הוא מחנך ומנהל בי"ס מזה שלושה עשורים