ביומד | פיצ'ר

התוכנית החדשה של בכירי מגזר הבריאות והביומד לדו-קיום

גם בסקטורים שמתורגלים בעבודה משותפת המתחים צפים ועולים • יוזמה חדשה של 8400, רשת בכירים בביומד ובמערכת הבריאות, מנחה את המנהלים כיצד לנהל דיאלוג בונה בשגרה

ד"ר יסמין אבו פריחה / צילום: יונתן בלום
ד"ר יסמין אבו פריחה / צילום: יונתן בלום

רוחות המלחמה בערים המעורבות בישראל כבר שככו מעט, אך הזהירות והחשדנות בין יהודים לערבים עדיין קיימת אצל רבים. גם מכרים ותיקים מביטים באור חדש אלה באלה. אפילו בצוותי רפואה, שבהם יהודים וערבים רגילים לעבוד יחד כשווים, נשמעו קריאות לאומניות וגזעניות בשבוע שעבר. "אני קצת מיואש", אמר לי בכיר ערבי בסקטור הביומד, שהיה פעיל בעבר בתוכניות ומיזמי דו-קיום. "אני חושב שאין בעצם מוצא. אשקר אם אגיד שאני מאוד אופטימי".

ד"ר טוביק בקר, סמנכ"ל הטכנולוגיה בחברת הביולוגיה החישובית פנגיאה וחבר ברשת 8400, ארגון המנהלים הבכירים בסקטור הביומד, קרא לפעולה בפוסט שהעלה בקבוצה, וכך צמחה קבוצת יוזמה לפעולה, שכבר כתבה שני מסמכי המלצות לארגוני בריאות וחברות ביומד בגדלים שונים כיצד ליצור שיח חיובי.

בשלב הראשון, הוציאו לאור חברי רשת 8400 מסמכי עמדה התומכים בחיים משותפים ומגנים את האלימות, וגם יצרו במהירות סרטוני וידיאו שבהם צמדים של ערבים ויהודים העובדים בסקטור הבריאות והביומד עונים במקביל לשאלות זהות על המצב. השלב השני, המעמיק וארוך הטווח יותר, הוא יצירת הידברות בתוך הארגונים.

"ראינו שיח אלים אפילו בין רופאים שעבדו באותו צוות, אם כי זה היוצא דופן כמובן", אומר בקר. "אנחנו זקוקים לכלים של פיוס וגישור. הפצנו לארגונים החברים ברשת מסמכים המראים איך אפשר לגשר על הסכסוכים, בין היתר על בסיס לקחים שנלמדו ממתחים קודמים, כמו המתיחות בין חרדים לחילונים".

"הלוואי שהייתי יכול להגיד לך שפעילות של כמה שבועות תעזור לפצעים להגליד מהר. בפועל השריטה היא עמוקה. גם מהומות אוקטובר 2000 עדיין נחוות כשריטה. אבל מי שמאמין שהוא שייך למקום הזה, משני הצדדים, צריך להאמין שאפשר לעבוד על זה".

"הדחקה היא לא פתרון"

ד"ר יסמין אבו פריחה, רופאה פנימית בסורוקה, ומייסדת ומנכ"לית ארגון רודינה, להנגשת בדיקות סקר גנטיות לאוכלוסייה הבדואית, הצטרפה לבקר עם תחילת הפעילות. "לצערי, ביומיום, אנחנו חיים כאילו הכול כרגיל, כל אחד והבעיות שלו, ורק כאשר יש התפרצות אלימה אנחנו נזכרים שאנחנו צריכים לגשר על הפערים. אני מאמינה שאנחנו צריכים לייצר שיח יומיומי. אני מקווה שלא נחזור להתעלמות הבוטה, שבה אנחנו משכנעים את עצמנו, שלא בצדק, שהכול בסדר ולא צריך לדבר על מה שמעכיר את האווירה".

"בהקשר הזה יש אחריות למנהלים, שיכולים לפתוח את השיח על בסיס אינטימיות וקשרים שכבר נוצרו בין אנשים במערכת הבריאות. הרי אני חוויתי עם קולגות דברים שלא חוויתי אפילו עם המשפחה שלי, אבל אנחנו לא מדברים על הבעיות הכי כואבות. לפעמים אנשים צריכים לצאת מהארון, לא לגבי הזהות שלהם, אלא לגבי הדעות שנובעות מהזהות הזו. ובסוף, כמו משפחה, כולנו נהיה חייבים לקבל זה את זה. התקופה הזו, עצוב לומר שהיא הזדמנות, אבל זו האמת".

אם המתח נרגע כרגע, מדוע בכל זאת חשוב לדבר על הדברים?
"אני חיה בנגב, נולדתי בתל שבע וגדלתי בעומר. אבא שלי תמיד אמר שזה 5 דקות ברכב ו-100 שנה בפיתוח. אנחנו חיים בעולמות שונים ולא יודעים מאיפה כל אחד בא לעבודה בבוקר, ובעיניי זה פוגע בעבודה המשותפת, וגם בחוויה של כל אחד מאיתנו בעבודה.

"השיח עכשיו מאוד מתלהם. אומרים לי 'מי ייכנס עכשיו לכפר ערבי? או ליישוב בדואי?', רגע לפני שהבלגן התחיל יזמו גיבוש בלילות רמדאן ברהט. יש לי קולגות שגרים בבאר שבע ואף פעם לא היו שם, ולא יודעים שיש שם אוכל טוב ואחלה אנשים. ב-99.9% מהזמן לא מפחיד להיכנס לרהט, כמו שאני רוב הזמן לא מפחדת להסתובב בבאר שבע, נתיבות או אופקים. אנחנו צריכים לסרב לקבל את הגבול הזה ולשאול את עצמנו ממה אנחנו כל כך מפחדים. אני בטוחה שזה יושב על טראומות משני הצדדים. חשוב לומר שאפשר לעשות פיוס בלי לשכוח את הטראומה והכאב. לא מזלזלים בהם חלילה, אבל צריך להתקדם משם". 

יכול להיות גם נזק מחשיפת יתר של הדעות שלנו? אולי יעלו דברים שאחריהם יהיה קשה להמשיך בשגרת היום?
"כן, וזה מחסום שאנחנו צריכים לעבור מול מנהלים החוששים שהגישה הזאת תחמם את השטח, אבל זה הכרחי כדי שנוכל לפתור את הדברים. הדחקה היא לא הפתרון. אנשים נשארים בתחושה שלא רואים אותם. בשיחה, אולי נגיע לחוסר הסכמה בכבוד ואולי נישאר כל אחד עם הכאב שלו, אבל נדע לגדול מתוך זה. בסכסוכים אחרים בהיסטוריה, זה עזר".

ברמה הבין-אישית, אבו פריחה מציעה "פשוט לשאול את האדם מה שלומך, איך עבר הלילה".

איך יוצרים דיאלוג בונה

חברי הארגון הפיצו במגזרי הבריאות והביומד מסמך שנועד לעזור למנהלים לקדם את השיח הזה. המסמך, שנכתב על ידי המרכז הבין-תרבותי בירושלים, מנחה כיצד לנהל דיאלוג אפקטיבי. אחת ההמלצות המרכזיות שלו היא לענות כל טענה בשני שלבים: בשלב הראשון, שמטרתו ליצור מרחב בטוח לצד השני, מדגישים את ההסכמה עם חלק מהדברים שנאמרו, את ההזדהות, האמפתיה וההבנה. חשוב למצוא הסכמה של ממש, ולא להסתפק באפשרויות חלשות יותר (כמו "אני מבין שזו דעתך"). בשלב השני, אפשר לערער על חלקים בדברי האחר, "ערעור ידידותי".

המסמך מונה ארבעה מאפיינים לדיאלוג בונה: השעיית שיפוט, חיפוש הפרשנות החיובית למה שנאמר, הקשבה מתוך רצון ללמוד דבר חדש ובירור מתמיד עם עצמי "מה אני רוצה להשיג בשיחה".