נפילה היא מילת המפתח של השבועות האחרונים, שמעצבת את התודעה שלנו

א. מכל הדרכים לצפות בהן בחדשות בטלוויזיה, אחת האהובות עליי היא על כיסא הטיפולים של רופא השיניים; שכוב בפה פעור, בתנוחה לא טבעית, מכוסה בסינר, מכונת שאיבה מכרסמת בצד הפנימי של הלחי.

פרוז’קטור של איצטדיונים מסנוור את עיניך, מסתיר חצי מהתמונה וראש עצום המחובר לשתי ידיים ענקיות האוחזות בכלי מתכת עצומים שמפשפשות בין שיניך, מסתיר לחילופין חלקים נוספים מהמסך. קשה לחשוב על דרך מתאימה יותר להתעדכן באירועי היום.

זו רק ביקורת, שום דבר רציני. תוך כדי חיטוט, מספר רופא השיניים על עלייה גדולה במספר האנשים שמגיעים אליו עם שיניים שבורות לגמרי, שאותן חרקו מרוב חרדה ולחץ. אנשים נועלים את הלסתות שלהם על עצמם בעוצמה של מאות קילוגרמים - זה כמו להכות את עצמך בפטיש - יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, עד שהשיניים נשברות. פעם זה היה נדיר יחסית, הוא מספר, אבל מאז אמצע-סוף הקורונה מגיעים כמה כאלה בשבוע. כולם חורקים שיניים. מעניין למה.

אין אף מקום ביקום שאני מכיר כמו שאני מכיר את פנים הפה שלי. כל חריץ וכל גבעה, כל זיז וכל עמק - את כף ידי לא אכיר מבין שתי כפות ידיים, אבל פנים פי הוא אני. מהבחינה הזו, רופא השיניים מכיר אותי הכי טוב בעולם; הוא נוגע בי במקומות שאף אחד חוץ ממני לא יכול להגיע אליהם, רואה את החורים שאחרים לא יכולים לראות. כשאני איתו אני שקט וחשוף אל מול העולם ואירועי היום חודרים לי לנשמה דרך מערכת הנשימה.

אתה יכול לשטוף, הוא אומר לי. אני קורע מעליי את הסינר כמו שהאלק הענק הירוק קורע מעליו את בגדיו. כששמעתי כמה השיפוצים הפנימיים האלה הולכים לעלות לי, חשבתי שאולי הייתי צריך ללכת על משהו פחות תיאטרלי.

עמדנו ברחוב, פנים הפה שלי ואני, מביטים בהצעה, מה שנקרא הוצאה בלתי צפויה. לשוני ספק נחה ספק מלטפת את השן שהולכת לאכול אותה חזק, אחת האהובות עליי, למטה משמאל, איפה שאני שם את פירורי השוקולד, כמו אומרת לה שיהיה בסדר, אף שכולנו יודעים שלא יהיה. לא מבחינתה לפחות. היא תיעקר ובמקומה ישימו כתר ואת הכתר ימלאו בחומר. אני שונא שקוראים לזה כתר. אני לא בן שלוש. כתר לא עושה אותי מלך וביטוח מנהלים לא עושה אותי למנהל, זה הכול סתם מילים, מילים, מילים. רק השן שותקת.

גבולות פי הם גבולות עולמי. את השן שלי עוקרים, את הבניין שלי הורסים, סדקים מופיעים בכל מקום ודרכם חודר החושך. מה הולך פה? מישהו יכול לומר לי מה הולך פה?

ב. בכל פעם שהכסף מתחיל ללחוץ אני מרגיש את אותה תחושת נפילה עמומה, כמו שחשים במעליות של מגדלי היוקרה, כשלשבריר שנייה נשמטת הרצפה מתחת הרגליים והאדם נמתח בין שני כוחות שאין לו שליטה עליהם עד שהכבידה מנצחת. בסוף כולם נופלים למטה. עוד לא פגשתי את זה שנפל למעלה. אולי ביטקוין.

נפילה. נדמה שזו מילת המפתח של השבועות האחרונים, זו המילה שמתארת הכי טוב את ההוויה שמעצבת את התודעה הנוכחית שלנו. כ-2,400 טילים ופצצות מרגמה נפלו בישראל רק עד הרגע (כמחצית ממספר הטילים שנורו).

13 הרוגים גבו הנפילות. רוב הנפילות אמנם היו בשטחים פתוחים, אבל השטח הפתוח חשוב כמו כל שטח, והנפילה, גם אם לא פוגעת, נספרת, משפיעה, מצטברת בנפש הקולקטיבית, המסוכסכת. כל נפילה פוערת מכתש קטן איפשהו. עם העיניים לא תמיד אפשר לראות אותו, אבל לו המכתשים שבשטחים הפתוחים היו נפערים בחלל-הפה, כל חללית-לשון הייתה מוצאת אותם בקלי קלות.

חלק מהרוגי שומר החומות מתו מנפילות הטילים. שלוש נשים - אורלי לירון, מרים אריה וחוה וקנין מתו כשנפלו בריצתן למרחבים המוגנים, מאות רבות של גברים ונשים נפצעו מנפילות כאלה בדיוק, ועוד מבוגרים רבים נפלו בימים שאחרי. לפעמים ההדף לוקח את הזמן שלו, לא תמיד הוא מפיל אותך בדרך לממ"ד, לפעמים הוא מחכה בשקט עד שתלך לשירותים. האמינו לי, אני יודע.

עמדנו בסימן נפילה עוד לפני שומר החומות. 45 אנשים מתו מנפילה ומעיכה במירון. את חרפת ועדת החקירה שעוד לא קמה לא ניתן יהיה למחות. דעו לכם, אומרת מדינת ישראל לאזרחיה, שאם תיפלו זה לא באמת אכפת לי.

לא הרבה זמן לאחר מכן נהרגו 2 אנשים בקריסת טריבונה בירושלים. כשאתה מתחיל להסתכל סביבך אתה רואה נפילות בכל מקום. ילד בן 19 נפל בנגב, בן 4 נפל בבית"ר עילית, בפארק אגם מונפורט נפל חלק מפסל והרג את כרים ריאדה בן ה-15. גם אליי הולכת הנפילה ומתקרבת, כמו בולען שמתרחב, תוקפת מכמה חזיתות, גם אלה שנראו שלוות. זו התחושה שלי כרגע. אולי זה רק עניין של גיל; מתישהו, דברים פשוט מתחילים לקרות.

בסוף המנהרה יש רק עוד מנהרה, אומר השיר, אבל הרבה יותר צרה. בדיוק אז, כאילו שהיינו צריכים עוד נפילה אחת, בא אסון הרכבל הנורא באיטליה. הכבל ניתק, בלם החירום לא עבד ו-14 איש נפלו אל מותם מפסגת ההר, גובה של מאות מטרים.

כל נפילה איומה בדרכה שלה, ובכל זאת יש נפילות שיותר. קשה לשאת נפילת משפחה ישראלית שלמה, משפחת בירן, מלבד ילד אחד קטן שניצל. זה פשוט עצוב מדי. בכל נפילה יש שבריר של אימה, אבל איך בכלל אפשר לדמיין את הפער שנפער בין רגע החופשה לרגע האסון, בין רגע הביטחון לרגע האבדון. עם הילד שלך לידך.

זה בטח מרגיש כמו כל הפחדים, אבל ביחד, כפול מיליון. אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה על השניות האחרונות בקרון. אני חושב שגם אז, כשהם נופלים איתם, הדבר שהכי הפחיד את ההורים היה לאבד את הילדים והרצון היחיד שלהם היה לשמור עליהם. גם ברגעים הכי נוראיים אין דבר יותר נוראי מלאבד ילד. אז לא שמישהו שואל, אבל אם כבר ליפול, ליפול לבד.

קצת פוסט-טראומתי מצדי, אני יודע, לחשוב על הדברים האלה, לנסות לדחוס את כל הנפילות של כל הטילים וכל האנשים, מכל המקומות ובכל הנסיבות, לתוך נפילה גדולה אחת שקרתה רחוק מכאן, אבל מרכזי החוסן עמוסים ומערך הבריאות הנפשית קורס, אז תיאלצו לשאת בעול הפסקאות האלה ביחד איתי. מוזמנים לכתוב אליי בחזרה ואשיב לכם בתמיכה משלי, מי שניסה יודע שאני עונה.

ג. זו הנפילה, זו רוח התקופה. אבל גם נפילות מסתיימות. מה בסוף הנפילה? מכה, זה ידוע. אבל מה אחרי המכה? אומרים שצריך לאסוף את הכוחות, לקום ולהמשיך הלאה, לאן שזה לא יהיה. נשמעת כמו תוכנית בסדר גמור, למרות שכל מה שבא לי זה לשבת על הקרקעית ולחכות שהשבוע יעבור.