דובדבנים במאה שקל לקילו, ענבים בשלושים: למה מחירי הפירות יקרים כל-כך?

נאסר ח’ריש מסתובב בעצב במטע הדובדבן שלו בג’יש. העצים, שהיו אמורים להיות עמוסי פרי, עומדים ריקים. פה ושם קורץ דובדבן בודד בין העלים. ח’ריש קוטף ומגיש לי. הוא איש גדול שנראה יכול להרים סלע עם הזרת, אבל בטנדר שלו מתנגנת מוזיקה קלאסית ואל העצים שלו הוא מתייחס בעדינות וברכות. "גדלתי עם העצים האלה", הוא אומר בשקט, "אני מכיר כל אחד מהם". כמה דובדבנים נותן העץ שאנחנו עומדים בצילו, אני שואל. "בשנה רגילה, 30 עד 40 ק"ג".

והשנה?
"אפילו לא קילו".

מיבול ממוצע של 2.5 טון דובדבן לדונם, קטף השנה חרש פחות מ-60 ק"ג לדונם. "שנה קטסטרופלית פה. כבר נפרדתי לשלום מיותר מחצי ההכנסה השנתית שלי, נופפתי לה לשלום". הוא בן 42. לאחר שעשה תארים בתקשורת ומדעי המדינה, בכל זאת חזר ב-2004 למשק של אביו. "זו הייתה הטעות של החיים שלי", הוא אומר.

עוד לא נדמו הדי הפיצוצים וההתפרעויות ברחבי הארץ, והציבור הישראלי למוד הבשורות הקשות, קיבל עוד אחת, מרה במיוחד: כתוצאה מהחורף החם צפויה ירידה של כארבעים אחוזים ביבול פירות הקיץ. הדובדבן, המשמש, האפרסק, הנקטרינה והשזיף - הפירות שאני הכי אוהב - סבלו במיוחד.

סדר הפירות, אם תהיתם, הוא לפי רמת הפגיעה שהם חוו. היקף הנזקים לתפוח ולאגס עוד יתברר בהמשך, וממילא מייבאים אותם בעשרות אלפי טונות לשנה. אם יש הצדקה אחת לקיץ הישראלי, הרי אלה פירותיו המתוקים והעסיסיים, שהם כולם תוצרת הארץ. בניגוד לרוב הפירות והירקות, החמישייה המובילה של הקיץ הישראלי לא מיובאת משום מקום. היא שלנו.

בארגון מגדלי הפירות שהודיע על הירידה החדה ביבול פירות הקיץ, מספרים כי הפגיעה הקשה ביותר היא אחד הפירות האהובים ביותר על הציבור הישראלי - הדובדבן, אשר העונה יבולו קטן ביחס לשנה שעברה ויעמוד על כ-1,000 טון בלבד, 2,500 טון פחות מאשתקד.

המחסור, בשילוב עם הכמיהה של הציבור לפרי קיץ טרי, כבר גורמים לעליות מחירים מטורללות לצרכן - עד כדי 40 שקל לק"ג משמשים ו-100 שקל לק"ג דובדבנים (בשופרסל) - ולחלופת ההאשמות האוטומטית והחוזרת על עצמה בין רשתות השיווק, החקלאים ומשרד החקלאות, שגם אליה - כמו אל הסוגיה החשובה באמת: האם פעם היה יותר טעים - נגיע בהמשך.

לחבק אפרסק

בחזרה לג’יש (גוש חלב) בגליל העליון, שדובדבנים הם ענף הפרנסה המוביל בה. מלבד החקלאות, מושכים הדובדבנים אלפי מטיילים בכל סופ"ש. יש קטיף עצמי ומיני קונפיטורות וסדנאות. כל מרכזי המבקרים האלה אפילו לא פתחו העונה. כמעט ואין דובדבנים על העצים. את המעט שיש קוטפים רק כדי למנוע מזבוב הפירות, מזיק מאיים במיוחד, להשתלט על המטעים.

"החקלאות במצב גרוע", אומר ח’ריש. "זו הידרדרות מתמשכת. לא מזמן עשיתי סדר בניירות, ומצאתי דיווחי יבול ומכירות מ-1999, אראה לך: אז מכרנו נקטרינות ב-3.5 שקל לק"ג וב-2020 מכרתי בדיוק באותו מחיר. אז סולר עלה 1.60 שקל, היום כשישה שקלים. מים עלו 1.20, היום שלושה שקלים. אז פועל קיבל כתשעים שקל ליום, היום בסביבות השלוש מאות שקל. דשן עלה 16 שקל לשק, היום 60 שקל, הבנת? אתה חייב לגדול כדי להישאר באותו מקום. אבא שלי התפרנס משטח של 24 דונם, בנה בית, שלח ארבעה ילדים לאוניברסיטה, היו רכבים, היו טיולים לחו"ל, היה הכל. אני חקלאי יותר טוב ממנו מבחינה טכנית, יש לי 120 דונם - וקשה לי".

הילדים שלך ימשיכו אותך?
"אין מצב שאעשה את הטעות שאבא שלי עשה. הוא ניסה להרחיק אותי, ולא הצליח. אני? אין מצב שאני לא מצליח להרחיק אותם".

מלבד דובדבנים, מגדל ח’ריש גם אפרסקים, נקטרינות, שזיפים וענבים ליין עבור היקב שהקים. מהדובדבנים אנחנו עוברים למטעי הנקטרינות. מלבד פירות קטנטנים וחמוצים פה ושם, חלקם סובלים ממוטציות משונות, גם הם עומדים ריקים, מובסים על ידי שינויי האקלים. את מטע האפרסקים שנמצא מולנו עומד ח’ריש לעקור. הנקטרינות שלו נתנו 5 טון לדונם בשנה שעברה, השנה טון לדונם. המראה נוגע ללב. בניגוד למגדלי ירקות, שהצמחים שלהם חיים במחזורים קצרים, עץ דובדבן או אפרסק נותן פירות עשרים שנה, עץ אגסים יגיע לגיל חמישים. עץ זו מערכת יחסים. למסתכל מבחוץ האיש והעץ נראים מהזוגות האלה שאחד מהם תמיד שותק.

"זה שאין פירות על העצים", אומר ח’ריש בקול שקט כשאנחנו נחים בצל עץ נקטרינה, "זה לא רק סטרס כלכלי - החובות ואיך נשרוד - זה גם מתח נפשי: להגיע למצב שהעץ שלך בלי פירות, שהוא לא שמח, זה עושה לך רע".

אתה מרגיש שנכשלת.
"כן. על הפירות הקטנים האלה התחלתי לעבוד כבר באוקטובר. אתה נקשר, אתה מפתח ציפייה. זה מאוד מתסכל".

מה תעשה?
"אני מתכנן לעזוב את החקלאות הרגילה. בינתיים אני מגוון ומפירות מתחיל לעבור לכיוון הכרם והיקב, ‘ז׳אסקלה’. חקלאות זה חיים לא קלים. קמים מוקדם, עובדים קשה, אין חופשות, אין סופ"ש וחגים. זה בא על חשבון המשפחה, הזוגיות. אפילו לבלות עם האישה קשה. יש לי חברים, בתשע הם כבר במיטה. אנחנו זן מיוחד, מכורים. ותוך כדי שאני נערך לעזיבה, מצד שני אני נוטע. זה הזוי, אבל ככה אנחנו חיים. אי אפשר לסגור את הבאסטה וללכת. אתה תמיד חושב קדימה, וכל צעד קושר אותך למקום ממנו אתה מנסה לברוח".
לא גידלתי פרי בחיי, אבל אני מתחבר לחוויה שלך.

"אני מתבגר עם העצים האלה. נטעתי אותם, אני יודע הכל על השטח, איפה יש סלע גדול, איפה נקווים מים. זה ידע שאי אפשר לקחת למקום אחר. הוא פה, עם העצים האלה".

לפני הפרידה מח’ריש אני מבקש להיפרד גם ממטע האפרסקים הוותיק. העצים בני 19, נראים מעט עייפים. בשנה שעברה עוד נתנו פה 5.5 טון לדונם, אבל השנה ח’ריש צופה ל-1.5 טון לדונם מקסימום. זה הקיץ האחרון של העצים האלה איתנו, עם הגשם הראשון הם ייעלמו. עץ אפרסק הוא אמנם לא העץ הכי נוח לחיבוק, אבל בכל זאת אני בוחר אחד מהיותר מבוגרים ונותן לו אחד קטן. תודה על כל האפרסקים, אני לוחש אל הענף המקומט.

המחיר לא מפצה

בואו לא ניתמם. לאף אחד כמעט לא אכפת ממצוקותיהם של חקלאי ישראל. לכולם אכפת רק מדבר אחד: המחיר. אכן, מחירי פירות הקיץ המוקדמים (בואו לא נשכח שעוד לא יוני) טיפסו לגבהים. 100 שקל לקילו דובדבנים זו הדוגמה הקיצונית, אבל גם שאר הפירות עלו: משמש לכ-40 שקל לקילו, אפרסק ל-20 שקל ומעלה, נקטרינה 23 שקל.

המחירים האלה נכונים ליום שלישי בבוקר ואולי ישתנו, אבל העיקרון ברור: עליה של בין עשרות אחוזים, ליותר ממאה אחוז (במקרה של הנקטרינה והדובדבן, אבל תלוי איפה תקנו). ואם גם הענבים יקרים, זה כי הם סתם הצטרפו לחגיגה. אין מחסור, זה הטירוף הרגיל של תחילת עונה.

הסיפור על מחיר הפירות בארץ חוזר על עצמו שוב ושוב. התקציר: יקר פה. השאלה: מי אשם? רשתות השיווק מאשימות גם את החקלאים תאבי הבצע שהעלו מחירים, וגם את משרד החקלאות שאוסר יבוא שלטענתן יוזיל את המחירים. אכן, את פירות הקיץ לא מייבאים, וטוב שכך - הם יצורים רגישים ועדינים יותר, הן למחלות, הן לחבּורות, הן לפגעי הנסיעה והן לתנאי האחסון. מלבד זאת, כבר הוכח שוב ושוב שיבוא אמנם טוב לרשתות, אבל לצרכנים ולחקלאים, פחות.

החקלאים אמנם העלו מעט את המחיר, כדי לפצות על היבול הנמוך וההשקעה הגבוהה, אבל הוא עדיין בסביבות השליש מהמחיר הסופי לצרכן. "מבדיקות שביצע משרד החקלאות במספר ענפים, עולה כי יבוא לא מוריד מחיר לצרכן. פערי התיווך הם המונעים מהצרכן ליהנות ממחיר אטרקטיבי", אומרים במשרד החקלאות. מילים קשות. "לטענת רשתות השיווק", מוסיף המשרד, "אין בסיס, מלבד הרצון ליהנות מפטור ממכס שיכניס להן עוד רווחים על חשבון הצרכן". מילים קשות עוד יותר. רשתות השיווק, פורסם, גם מנסות לעצור שוב ושוב את החוק המוצע לסימון ארץ המקור על הפרי או הירק. קל מאוד להבין למה. בסוף, כרגיל, אנחנו משלמים יותר. בסוף, גם אנחנו, הצרכנים, משתפים פעולה.

הרי מישהו קונה את הדובדבנים במאה שקל, נכון?
"שופרסל מוכרת את מוצרי הירקות והפירות בהתאם למחירי השוק ומחירי הקנייה מהחקלאי, שמשתנים בשל היקף ההיצע הנובע מגורמים שונים, כולל מזג אוויר" מוסרים משופרסל בתגובה. בנוסף מציינים שם כי לפי הדו"חות הכספיים של החברה, רווחיות מוצרים אלה לא עלתה למרות העליה במחיר. רמי לוי לא מסר תגובה.

"קוראים לנו שודדים? עוד לא ראיתי אף חקלאי שקנה את ישראייר, את אל על או את צים", אומר לי רני בר-נס, יו"ר ענף הפירות במועצת הצמחים, כשאני שואל אותו על החקלאים שמעלים מחירים. את תפקידו במועצה הוא ממלא בהתנדבות, ובחיים הוא חקלאי ותיק וגדול ממושב ביצרון. בן 75, לשונו חדה ומצליפה. "השנה חסר כחמישים אחוז מהפרי בישראל", אומר בר-נס, "והמחיר הגבוה לא מפצה. במקום 2.5 טון לדונם בשנה רגילה, השנה קטפתי רק 800 ק"ג אפרסק. המחיר מפצה מעט על החוסר, אבל לא מביא אותנו קרוב לטוטאל הרגיל".

"נולדתי בחקלאות וכחקלאי אקבר", מצהיר בר-נס שאחד משלושת בניו גם ממשיך איתו במשק. "אם הייתי צריך לבחור מחדש לא הייתי בוחר אחרת. המקצוע מדהים, אם רק המדינה היתה לויאלית לחקלאים שלה. זה דבר קדוש, ערך, לא רק פרנסה. עד היום אני חושב ככה. מי יגור בערבה אם לא חקלאי? איזה משוגע יגור בצפון מול חיזבאללה או בעוטף עזה על הגדר מול חמאס - רק החקלאי. אבל המדינה לא יודעת להעריך את זה".

הנשירים חטפו בובמה

מג’יש אנחנו נוסעים לכיוון קיבוץ מלכיה ומושב רמות נפתלי. עזבו כל מה אתם עושים וצאו לנהיגה רגועה בכביש 886 והכבישים המתפצלים ממנו. הנוף עוצר נשימה. העצים אמנם ריקים מפרי, אבל הירוק אותו ירוק, הגפנים פורחים, הנחלים זורמים, זה משהו משהו.

 
בין רמות נפתלי למלכיה נמצא בקעת קדש - אחד המקומות היפים שהייתי בהם לאחרונה. לפני כאלפיים שנה, מספר יוסף בן מתיתיהו, חנו פה גייסות טיטוס לקראת כיבוש גוש חלב, ג’יש, המקום ממנו באנו. איך אפשר לא לאהוב את ההיסטוריה.

בין עצי המשמש אנחנו פוגשים את ירון בלחסן מרמות נפתלי, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל ואת שי גולני, מנהל המטעים של מלכיה. עצי המשמש ירוקים ויפים, אבל משמש - אין. "הכל התחיל בספטמבר", אומר גולני, "הטמפרטורות עלו פה ל-42 מעלות לשלושה שבועות רצוף, ולא ירדו משלושים ושש מעלות למשך חודש. קטסטרופה. הסתיו היה כמו קיץ, החורף היה חם. בפברואר המשמש התחיל להניע, אבל כבר היה מאוחר מדי.

במרץ-אפריל היה כפור אימים ושוב אכלנו אותה: זה בדיוק הזמן שמציבים פה כוורות דבורים שיעזרו בהפריה. אבל בימים הקרים הדבורים לא יצאו מהכוורות לעבוד. זה" אומר גולני, "היה המסמר האחרון בארון". "כל הנשירים חטפו בומבה", אומר בלחסן.

זה בסדר, אומר גולני כשהוא רואה את העצב על פניי, אלה החיים שלנו. שנה שעברה היתה טובה למשמש, ויש לנו גיוון: חטפנו בנשירים, אבל בתפוחים, בהדרים, שנה טובה, שלא לדבר על הפירות הסובטרופים - אבוקדו, מנגו, ליצ’י - שבשבילם זו היתה שנה פגז. אחד זוכה, שני בוכה. צפוי להיות פיצוץ של אבוקדו ומנגו. ככל שאתה יותר מגוון, סובלים פחות".

אתה יכול לשנות ולגוון הכל - אבל מה עם מזג האוויר?
"אנחנו עושים את שלנו, אבל כן, האטמוספירה משתגעת. מלכייה, בגובה של 600 מטרים, לא ראתה שלג מאז 2015. קו השלג עלה ל-900 מטרים. משהו קורה, ומי שלא מגיב לא יהיה במשחק. אני אומר שצריך לחשוב כאילו אנחנו 200 מטרים פחות ממה שאנחנו. זהו, הקור נעלם. המשמש דורש 700 מנות קור (מנת קור=שעה מתחת שבע מעלות) וקיבלנו 300-350 מנות גג.

"החקלאים הם הראשונים להיפגע מאירועי מזג אוויר קיצון ונמצאים בתחתית שרשרת הרווח של הפרי שגידלו", אומר בלחסן, "אני מגדל 80 דונם אגסים, מקבל בין 3.5 ל-4 שקלים לקילו, בסופר על המדף הוא כבר 15-16 שקל במקרה הטוב. לא החקלאי שקובע את המחיר הסופי לצרכן, אלא רשתות השיווק. צריך לשמור על החקלאות והחקלאים כאחד, למען שמירה על ביטחון המזון לשנים הבאות, אחרת לא תיוותר לחקלאים אפשרות אחרת חוץ לעקור מטעים בשל חוסר כדאיות ותמיכה".

מה תעשו?
"אם נקבל עוד שני חורפים כאלה, נוותר על המשמש", אומר גולני, "אולי נגדיל את הכרם, אולי נוסיף ענבי מאכל. ימים יגידו. הדינמיות היא חלק מהמשחק".

כדאי לציין שכל זה מגיע אחרי גל רציני של נטיעות משמשים בשנתיים האחרונות. "חקלאים", אומר גולני, "אוהבים להתאבד ביחד". תרמו לזה שנתיים טובות, וגם כתבה שכתבתי בגלובס ב-2018. ראינו את זה קורה להם שוב ושוב: עם המג’הול, הפלפל, ברימון, בקלמנטינות אורי, בפרחים. והם לא לומדים. "מי שורד את המשברים זה מי שיש לו יתרון יחסי", אומר גולני, "האקלים יוצר התאמות שלא חשבנו עליהם. הגיוון מנצח".

20 שנות סטגנציה

משם אנחנו נוסעים ל"חוות מתיתיהו", ליד קיבוץ ברעם, חלק ממו"פ צפון של משרד החקלאות, שם אנו פוגשים את חיה רק-יהלום, מנהלת מו"פ צפון, את יובל עוגני, מנהל החווה ואת ד"ר עומר קראיין, אגרונום וחוקר. פה מנסים לעזור לחקלאים להתמודד עם שינויי האקלים ואירועי קיצון, קרה וצינה, שרב וכיו"ב. "המטרה שלנו", אומר קראיין, "היא לעזור לחקלאים לגדל כסף, אקלים זה רק אתגר אחד. יש גם סוגיות של עבודה, אחסון, הדברה, חיפוי, הצללה ועוד. אנחנו רוצים להאריך את העונה כדי להגדיל רווחיות לחקלאי".

בחווה, 250 דונם גודלה, מגדלים את אותם גידולים של החקלאים באזור וצוברים ידע יישומי. לא עוסקים כאן בהנדסה גנטית, אלא בהתאמה של זנים חדשים למקום. "לפי הנתונים שלנו, זה היה החורף הכי חם ב-30 שנה", אומר עוגני. "החום משפיע על הפירות, כמובן. הוא עושה אותם יותר מתוקים, אבל פוגע בצבע שלהם".

אני למד שהארכת חיי המדף של האפרסק, למשל, נובע ממגוון רחב של זנים - יותר מ-60 זני אפרסק שההבדלים ביניהם קשורים רק לתאריך הפקיעה והצמיחה, ושקופים לנו, האוכלים, לחלוטין. גם הירקן שלכם לא יידע. בחווה יש מטע דובדבנים של כמה עשרות דונמים. בשנה שעברה קטפו פה 38 טון דובדבן, השנה טון אחד בלבד. אני למד שהשקד הוא העץ שצריך הכי מעט מנות קור, ולכן הוא מתעורר ופורח הכי מוקדם מכל העצים - וזו הסיבה שהתלמיד החרוץ והראשון להתעורר נקרא "שקדן". "תמיד תהיתי למה השקד לא נכנס לשבעת המינים", תוהה עוגני.

שאלת השאלות - פעם היה יותר טעים?
עוגני: "הזיכרון שלנו אמנם תמיד קצת סלקטיבי, אבל כן. זה נכון. ככל שהפרי טרי הוא יותר טעים, וכשאתה קוטף פרי לא בשל שהולך לבית אריזה, מחכה במקרר, וכו’ - הארכת השרשרת גרמה לירידה בטעם. יש גם עניין של אופנות: פעם אכלו אפרסק רך, היום כולם רוצים קשה, והוא פחות בשל ומתוק, מה לעשות. פנו לזנים שיש להם חיי מדף ארוכים וזו תכונה הפוכה לטעם - ככל שחיי מדף טובים, הטעם פחות טוב. בדקנו את זה על חמישים סוגי משמש, מסקנה חותכת. עכשיו שמים דגש על הטעם. ראינו שהשוק מעדיף פרי טעים גם אם הוא לא הכי יפה. היום - פרי לא טעים, לא עובר אותנו. העתיד נמצא בטעם".

"החקלאות בארץ תצטרף להיות איכותית", מוסיף קראיין, "טעימה, טריה, עם כמה שפחות הדברה. צריך להתמודד עם היבוא, שיילך ויגדל. להיות יותר אטרקטיבים לקהל. החקלאים יצטרכו להשקיע יותר. להיות מקצועיים ומדוייקים".

מה אתם רואים מפה שלא רואים משם?
עוגני: "20 אחוזים מהחקלאים מספקים 80 אחוז מהתוצרת, ולהפך, הקטנים נושרים. יש התמקצעות, אבל אין דם חדש. גיל החקלאי הולך ועולה, בארץ ובכל העולם המערבי. הם לא רוצים שהילדים ימשיכו אותם".

קראיין: "החקלאות בישראל בעשרים שנות סטגנציה, אין עליה אמיתית בתפוקה. אבל יש פחות חקלאים אז נראה שכל חקלאי מייצר יותר. אין מדיניות חקלאית בישראל".
"אנחנו עובדים על אדי דלק", אומרת רק-יהלום. "העולם הולך למחסור במזון", אומר עוגני, "מי שלא יהיה לו מה להציע או להביא לשולחן - יישאר האחרון בתור".