"אנשים אינם עצלנים. הם פשוט נאבקים לשרוד בתרבות וורקוהוליסטית"

נתחיל מהסוף: אתם לא עצלנים. גם אם יש עוד 73 מיילים שלא נענו ואתם מחליטים שזהו זה להיום. גם אם אחרי שהילדים הלכו לישון אתם בוחרים לפתוח בקבוק בירה, לשים רגליים על השולחן ולראות נטפליקס. גם אם המצגת שתכינו השבוע לישיבת הדירקטוריון תהיה טיפה פחות טובה מהרגיל כי החלטתם לצאת למסעדה או לריצה ארוכה, שאחריה כבר לא תדליקו מחשב.

"עצלות אינה קיימת" (Laziness Does Not Exist) טוען המחקר של ד"ר דבון פרייס מאוניברסיטת לויולה שבשיקגו, שהתפרסם בספר בשם זה לאחרונה (ד"ר פרייס אינם מזדהים כגבר או כאישה, הם א-בינאריים, וככאלה נתייחס אליהם בלשון רבים בראיון, כמקובל).

"הרבה פעמים מעסיקים גורמים לנו לעבוד יותר מדי, הרבה מעבר לנקודה שבה אנחנו נהנים", הם מספרים בראיון משיקגו. אבל כשלאנשים ניתן מספיק זמן לנוח ולהתאושש, "פתאום הם עושים דברים יעילים ויצירתיים מאוד".

כלומר, לשים רגליים על השולחן ולראות נטפליקס יכול לעודד יצירתיות?
"אם אי פעם לקחת חופשה ארוכה אחרי תקופת עבודה אינטנסיבית, אז ראית שבימים הראשונים את מתבטלת, אבל אז פתאום יש לך אנרגיה לכל מיני דברים שתמיד רצית לעשות כמו לכתוב ספר או לארגן מחדש את הארון".

למעשה, הטענה של ד"ר פרייס היא שעצלות לא רק שאינה פסולה, היא גם הוכחה כאמצעי מעודד יצירתיות ופריצות דרך מחשבתיות. "אי אפשר להשיג בכוח רגעים של תובנה. הם דורשים אי־פעילות מוחית, ולכן הם צצים במקומות כמו מקלחת או בזמן טיול בחוץ. לפעמים נדמה שהרעיונות האלה הגיעו משום מקום, אבל האמת היא שהמוח שלנו עוסק בפיצוח של סוגיות שונות בזמן שאנחנו נותנים לו הפסקה".

אבל מה עם אלה שהם באמת עצלנים, שיום אולטימטיבי מבחינתם זה לשבת בים?
"מישהו שרק רוצה לשתות בירה ולבלות עם חברים, זו לא עצלות. מגע חברתי הוא חלק משמעותי בחיי האדם ובקיום האנושי. אם מישהו יכול לבנות את חייו סביב הדברים שהוא מייחס להם חשיבות, זה נהדר. אולי אלה דברים שנראים לי נוראים מבחינה מוסרית, אבל זו לא עצלות".

"עבדתי למרות שהגוף אותת"

הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את ד"ר דבון פרייס הוא עצלות. אחרי קבלת תואר דוקטור בגיל 25, המסלול לפוסט־דוקטורט היה סלול והאופק למשרה אקדמית כבר נראה בעתיד. המחיר, כמובן, היה עבודה מסביב לשעון. "הייתי מבלה שעות במעבדה, הרבה אחרי שכל העמיתים שלי כבר הלכו הביתה. מצאתי דירה כמה רחובות מהאוניברסיטה כדי שלא אבזבז זמן על נסיעות", נכתב בספר. "אפילו לא טרחתי לקנות ריהוט לבית או לחבר אותו לאינטרנט"

נו, וזה עבד?
"שבועיים לפני ההצגה של התזה לצורך קבלת התואר חליתי בשפעת מהסוג הגרוע. השפעת הייתה שם גם אחרי שסיימתי אותו וגם כשכבר הגשתי מועמדות למשרות. היא הייתה שם במשך חודשים, גם כשהתקבלתי לעבודה והמשכתי ללמוד במקביל. ניסיתי להסתיר את המחלה שלי מהמעסיק, האשמתי את עצמי בעצלנות שלי. הרופאים לא הצליחו להבין מה יש לי.

"שיחקתי בדיוק לפי הכללים של 'שקר העצלות': למרות האיתותים של הגוף התעקשתי לעבוד, להמשיך כרגיל, אפילו לעשות כושר בכל יום, לעבוד על הפוסט דוקטורט, על מענקים למחקר, לדחוס כמה שיותר עבודה לתוך השעות הבודדות ביום שבהן הרגשתי בסדר. בסוף הבנתי שיש לי ערך פנימי בלי קשר למה אני עושה או לא עושה".

ואיך יצאתם מהלופ?
"בסוף גיליתי שנדרשת לי מנוחה אמיתית. את החודשים הבאים העברתי בחוסר פרודוקטיביות משווע. לאט לאט האנרגיה חזרה אליי. זה היה הזמן לחזור לעולם ולמצוא דרך חדשה לחיות שלא תחרב את גופי".

שקר העצלות, מסבירים פרייס, זו התחושה של רבים שלא משנה כמה קשה הם עובדים, ועד כמה הם מקריבים את חייהם על מזבח העבודה - הם למעשה אף פעם לא עומדים בקצב, ולכן לעולם יראו את עצמם כעצלנים. החרדה הכלכלית שמלווה רבים מאיתנו ביומיום רק מעצימה את התחושות האלה, אך היא לא עומדת לבדה. הזהות שלנו כבני אדם הפכה להיות מוגדרת דרך העבודה: במה אנחנו עוסקים, האם אנחנו עובדים מספיק ובמה לעזאזל למלא את החלל כשלפתע אנחנו לא עובדים.

הטענה של פרייס חתרנית: דווקא בגלל הצורך שיש לרוב האנשים בהגדרה עצמית ששורשיה נעוצים בעבודה, אנו נופלים בקלות כה רבה במלכודת שקר העצלות, שמיתרגם לא פעם מצד מעסיקים להתשת העובדים - ומצד העובדים לוורקהוליזם.

"רבים מאיתנו לא מצליחים לקצץ בעבודה, מזניחים את עצמנו ורואים בבריאות מקור שאפשר לסחור בו תמורת כסף או הישגים", מסבירים פרייס. "אנחנו לא עושים זאת מתוך פרנויה, אלא כי אנחנו יודעים עד כמה החיים הם שבריריים כלכלית. כשאדם שהיה בעבר יצרני מאוד נעשה יצרני פחות בגלל פגיעה, מחלה, טרגדיה או הזדקנות, הסביבה שלו הרבה פעמים מדברת על המקרה בנימה של בושה. כשאין לנו עבודה, אנחנו מרגישים שאיבדנו סיבה לחיות. בתרבות שלנו אדם מוגדר דרך כמה שהוא מצליח לעשות, ואם הוא חסר מוטיבציה הוא פגום מוסרית".

מלבד ההנחה שהתפוקה מגדירה את ערך האדם, לפי פרייס, לשקר העצלות עוד שני עקרונות: האחד הוא שאנחנו לא יכולים לסמוך על אינטואיציות שמורות לנו על הצורך להתנתק או לנוח, כי אלה לא צרכים לגיטימיים, אלא רק חסמים לפרודוקטיביות; השני הוא שאנחנו תמיד יכולים לעשות יותר. "לכן גם אם יש לנו הישגים גבוהים מאוד בעבודה, ההרגשה היא שאנחנו לא עומדים בקצב".

באופן טבעי עסקים בחברה קפיטליסטית חותרים לתפוקות גבוהות כדי להגדיל את השורה התחתונה.
"זה לא נכון שעבודת יתר משמעה תפוקות גבוהות יותר. לפעמים זה הפוך. למשל, ידוע שעובדים שיש להם לוחות זמנים גמישים יותר הם גם פרודוקטיבים יותר. ידוע גם שרוב התוצרת של העובד נעשית בשלוש־ארבע השעות הראשונות של היום. למרות זאת, רוב הארגונים דבקים במיקרו־מנג'מנט והעבדת יתר של העובדים שלהם. הם חושבים שברירת המחדל של העובדים היא עצלות, שהם מתחמקים מעבודה".

אז אתם אומרים: אם אנשים יעבדו פחות הם ייצרו יותר, ולכן דווקא זו השיטה שתניב לארגון רווחים גבוהים יותר.
"כן ולא. מזווית עסקית בלבד זו הגישה שהכי נכון להנהיג. כשמסתכלים על נתונים לעומקם, רואים שמקומות עבודה שתופסים את העובדים שלהם כבני אדם, רוצים להיטיב עמם, ומנסים לסייע להם אם הם נקלעים למשבר למשל - סובלים פחות מתחלופת עובדים, לעובדים בהם יש יותר מוטיבציה והתוצרים שלהם איכותיים יותר.

"האם עדיין יהיו אנשים שגם בתנאים האלה לא יעמדו בציפיות? בוודאי. אבל כטרנד כולל להיות ארגון חומל זה טוב לשורה התחתונה. עם זאת, לא זה צריך להיות המניע העיקרי של ארגונים ליישם גישה כזו, אלא האמונה שלחיים האנושיים יש ערך, ושאם העובדים שלנו יישחקו, נפגע ברווחתם".

"ראיתי סביבי הענשה עצמית"

כשפרייס הבינו שהמסלול האקדמי גובה מהם מחיר כבד, הם החליטו לעשות שינוי שבתקווה יעזור להם להבריא. "זנחתי את החלום להיות מרצה עם קביעות. מדובר בהקרבה גדולה מדי, המון שעות עבודה, וזו השקעה שלא בהכרח תחזיר את עצמה. לקחתי סיכון, אבל כיום העיסוק שלי בתחום הייעוץ והכתיבה בשילוב הרצאות מניב לי שכר גבוה יותר מהקולגות שלי שכן המשיכו במסלול הזה, ולוח הזמנים שלי יותר גמיש ופחות מתיש".

פרייס מספרים שלאורך תהליך ההחלמה שעברו הם שמו לב כמה אנשים שחוקים ומיואשים חיים סביבם. "ראיתי שלסטודנטים שלי, קולגות וחברים יש את אותה גישה של הענשה עצמית שהייתה לי. שמתי לב שהמאבק שלי הוא חלק ממגפה".

הסטטסטיקות מגבות את התחושות האלה. לפי הערכות, 20%-9% (תלוי במדינה ובמקצוע) מהעובדים בעולם סובלים משחיקה. בישראל הנתון גבוה מ־40% - כך עולה מסקר של גיאוקרטוגרפיה מ־2019 שנערך עבור קרן מעגלים, הפועלת למען עובדים שחוקים. עובדים צעירים יותר ומשכילים פחות דיווחו על שחיקה ברמות גבוהות יותר. גם נורמות העבודה כאן מעודדות שחיקה: 15% מהישראלים עובדים 50 שעות ויותר בשבוע בממוצע, לפי ה־OECD, וזה ממקם אותה במקום השביעי בדירוג המדינות שעובדות הכי הרבה שעות.

"כשלאנשים כבר אין אנרגיה או מוטיבציה, יש לכך סיבה טובה", אומרים פרייס. "זו לא עצלות. הם נאבקים לשרוד בתרבות וורקהוליסטית ותובענית מדי. הסטודנטים שלי, למשל, לא פעם שומעים מאחרים שהם עצלנים, אף שחלקם עובדים במשרה מלאה במקביל ללימודים וגידול ילדים. הם חושבים שהם עצלנים כי הם לא מצליחים לעשות הכול. אז הבנתי שאנחנו לא צריכים לפחד מעצלות, כי עצלות לא קיימת".

לדברי פרייס, אנשים מטבעם רוצים להיות יצרניים, לעשות דברים מהותיים עם הזמן שלהם. ניסויים שנערכו בקבוצות אוכלוסייה שקיבלו הכנסה בסיסית קבועה מהמדינה הראו שאנשים שאינם עובדים מוצאים תעסוקה בדרכים יצירתיות: הם מתנדבים הרבה, משקיעים בקהילות שלהם.

"כך שהחשש שאנשים ינצלו את הכסף שניתן להם כדי להיות עצלנים אינו מעוגן בנתונים", מסבירים פרייס. הניסוי העדכני הנרחב ביותר נעשה בפינלנד ב־2018־2017 בידי ביטוח לאומי המקומי. הוא התמקד בקבוצה של 2,000 מובטלים שקיבלו הכנסה אוניברסלית בסיסית של 560 יורו במשך יותר משנתיים. בשנת הניסוי הראשונה שיעורי התעסוקה לא השתנו, ובשנה השנייה הם עלו במעט.

לא כולם, כמובן, מסכימים עם התזה הזאת. בתחילת פברואר פרסם מנכ"ל ווייז לשעבר נועם ברדין מאמר מעורר הדים באתר PayGo שבו מתח ביקורת על עובדי גוגל, שלטענתו מקדשים באופן מוגזם את רעיון האיזון בין העבודה לחיים. ברדין, שהצטרף לגוגל ב־2013 אחרי שרכשה את ווייז בכ־1.1 מיליארד דולר, כתב שהתקשה לקבוע פגישה עם עובדים באמצע היום בגלל "שיעור יוגה שאי אפשר להחמיץ".

"אני הייתי המוזר שרצה לדחוף דברים מהר וציפיתי להקרבה אישית", כתב, שזכה בתורו לקיתונות ביקורת על שברדין, "הבומר", לא מבין את הצרכים של עובדים מדורות ה־Y וה־Z, ובעיקר לא מבין שאנשים לא עובדים על פס ייצור. הפוסט עורר גם תגובות תומכות, שטענו שגוגל נעשתה מונופוליסטית עד כדי התנוונות.

פרייס ככל הנראה לא יצדדו בברדין, אבל גם לא בגוגל. "לפעמים כל ההטבות האלה - שיעורי יוגה, ארוחות בוקר מפנקות ושירותי כביסה - נועדות רק כדי שעובדים יישארו במשרד כמה שיותר שעות", הם מסבירים. כשהאוכל טוב יותר, הטלוויזיה גדולה יותר ויש מקרר בירות, את הערב כיף יותר להעביר עם הקולגות מאשר עם החברים.

"זה לא רק יותר שנ"צים"

האבחנה הזאת של פרייס קיבלה משנה תוקף לאחרונה כשמהנדסת לשעבר בגוגל סיפרה שהעבודה שם הגדירה את חייה, אך כשהתלוננה על הטרדה מינית, החברה לא גיבתה אותה והיא החליטה לעזוב. "קניתי לגמרי את החלום של גוגל", כתבה אותה העובדת בטור ל"ניו יורק טיימס" באפריל. "במהלך השבוע אכלתי את כל הארוחות שלי במשרד, הלכתי לרופא של גוגל ולחדר הכושר בחברה. המנהל שלי היה כמו אבא בשבילי. כל מה שרציתי היה להמשיך להתקדם, כדי שכשהוא יקבל קידום, נוכל להמשיך לעבוד יחד. והרצון הזה נתן לי מוטיבציה בכל משימה".

שאפתנות ומוכנות להקריב עבור העבודה הן לא בהכרח דבר רע. יש להניח שמדעני פייזר־ביונטק לא עצמו עין בחודשים של פיתוח החיסון למשל.
"האמירה שלי לא מתמצית בהנחיה שאנשים יעשו יותר שנ"צים, היא יותר מהפכנית מזה. מה שחשוב הוא שאדם יהיה קרוב למה שגורם לו להרגיש חי ולמה שהוא מאמין בו".
בספר אתם נותנים דוגמאות לאנשים שהתפכחו משקר העצלות. אך הם בעיקר כאלה שיצאו לעצמאות. זה מהלך מאוד פריבילגי.

"זה נכון, לכן הבעיה לא יכולה להיפתר ברמת האינדיבידואל. יש אנשים שיש להם יותר חופש להציב גבולות בעבודה והם בדרך כלל אנשים ממעמדות איתנים. לכן פתרון לכולם יגיע אך ורק משינוי הנורמות של מערכות הרווחה, כך שיולידו מנגנונים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית. רק הם יוכלו להעניק לכלל האנשים יותר גמישות באופן שבו הם יכולים לנהל את חייהם".

מה השתנה בעקבות משבר הקורונה?
"אנשים עבדו יותר מאי פעם. אבל זה לא הפריע להם להמשיך לחוש שהם עצלנים, וזה עצוב ומופרך. יש אפילו חברות שהפעילו תוכנות ניטור לעבודה מרחוק, שהתכלית שלהן היא לוודא שהעובדים שלהם לא מתבטלים כשהם בבית".

תובנות שפרסמה באחרונה מיקרוסופט העולמית, למשל, בנוגע לעובדיה די קולעות לאבחנה של פרייס: הפרודוקטיביות של עובדי החברה נשארה כשהייתה או אפילו עלתה, אבל לא בטוח שזה יחזיק זמן רב, כי רבים מהעובדים די שחוקים. 54% מעובדי מיקרוסופט דיווחו שהם עובדים יותר מדי ו־39% אמרו שהם תשושים.

יש גם כאלה שהקורונה תרמה לאושרם.
"נכון. יש אנשים שהריחוק מהעבודה גרם להם להתפכח, להסתכל על מה חשוב בחיים, לבלות יותר זמן עם המשפחה. יש אנשים שהתרחקו מסביבות עבודה רעילות, ובנו מחדש את סדרי העדיפויות שלהם. המשבר הוביל לתופעות בשני צדי המתרס".

"הוריי רצו בשבילי עתיד אחר"

שורשיו של שקר העצלות, לפי פרייס, נעוצים בשיטה הקפיטליסטית, בטח בתצורתה הקיצונית למדי שמתקיימת בארה"ב, שם מערכת הרווחה היא מהמצומצמות בעולם המערבי. בספר "עצלות אינה קיימת" נכתב על שנות העבדות וכיצד ביססו באמריקה הסתכלות דיכוטומית - של טוב ורע - כלפי עבודה. מי שעובד ומייצר הוא טוב, ומי שלא - רע.

זו הסיבה לדבריהם ש"נעשינו ביקורתיים ומהירים לשפוט קורבנות של אי־שוויון כלכלי. כשהורה חולף עם הילדים שלו על פני הומלסים ברחוב הוא מניא אותם מלתת להם כסף בנימוק שיבזבזו אותו על סמים ואלכוהול, ושאם הם רוצים לשפר את חייהם, אז שפשוט ימצאו עבודה. זה מרתיח אותי לשמוע את הדברים האלה".

אולי זה בגלל שפרייס בעצמם גדלו בבית קשה יום שדחף אותם לעבוד, להתפרנס ולהגיע להישגים, כנראה עד כדי אובססיה. אביהם גדל באחת מעיירות חבל הרי האפלצ'ים בארה"ב, שמאופיין בעוני והזנחה. הוא גם סבל משיתוק מוחין ולכן עסק רק בעבודות כפיים תוך חרדה מתמדת לעתידו הכלכלי.

אמם הייתה שיננית שסבלה מעקמת ו"גררה את עצמה לעבודה למרות הכאבים במשך חודשים, עד שהתקשתה ללכת או לעמוד", הם מספרים בספר. "ההורים שלי רצו מאוד עתיד אחר בשבילי, ולכן הם לימדו אותי לתכנן, להתכונן, מהי עבודה קשה. הם רשמו אותי לתוכניות מחוננים בבית ספר, עודדו אותי לעבוד בעבודות זמניות, והאמינו שאם אעבוד קשה אחסוך כסף ואקח על עצמי כמה שיותר מחויבויות, אצליח להתקדם בחיים. הכול יכול לקרות, כל עוד לא אפגין עצלות. למדתי להגיד 'כן' לכל מה שביקשו ממני, כי רציתי להועיל, להצליח. רציתי עתיד מזהיר".

את כותבת בספר על אמך, שאחרי 40 שנות עבודה נאלצה לפרוש במפתיע בגלל מצבה הרפואי. כיצד היא הגיבה לספר?
"אמא שלי היא אדם די קונסרבטיבי, והיא לא ממש מבינה את הספר או אותי".

בספר אתם לא מחפשים אלטרנטיבה לקפיטליזם.
"אני מנסה להתמקד יותר בשאלות כמו מהם סוגי המדיניות שאנחנו יכולים להוביל לשיפור איכות החיים. בארה"ב למשל זה אומר שיהיה ביטוח רפואי ציבורי (כיום יש כזה רק לבני 65 פלוס ולאנשים עניים ביותר - ה"ו), שיהיה מנגנון של הכנסה בסיסית אוניברסלית ושמערכת הרווחה תהיה טובה יותר. זה אומר שאנשים עם נכויות או מובטלים - יהיה להם קל יותר לקבל את מה שמגיע להם, ושהמדינה תשקיע יותר כסף ברעיון שלכל בני האדם מגיע לחיות בדרגה יחסית של נוחות, גם אם הם לא פרודוקטיביים. לא דרושה מהפכה בשיטה. יש דברים שאפשר לעשות כבר עכשיו".

ביידן יכול להוביל שינויים כאלה?
"משמח אותי שהוא מייחס חשיבות לשיפור תנאי ההעסקה והתאגדות עובדים, אבל עד כה שכר המינימום הפדרלי עדיין לא עלה. לכן לתפיסתי התוכניות הנוכחיות הן בגדר פלסטר לבעיה שדורשת פתרונות גדולים יותר. אשמח לגלות שטעיתי. אם היו נבחרים לנשיאות אנשים כמו ברני סנדרס, אליזבת' וורן או אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אז הייתה בי יותר תקווה לגבי האפשרות שהשינויים שאנחנו מייחלים להם יקרו. יש הרבה מאוד לוביסטים שמגנים על עושר בארה"ב, לכן זה הולך להיות תהליך אטי. אך דעת הקהל משתנה, וזה מפיח בי תקווה".

ד"ר פרייס על שאלת המגדר: "בתור מה אני מזדהה? אני לא זה ולא זה"

ד"ר דבון פרייס הם בעלי זהות מגדרית א־בינארית - הם אינם מזדהים לא כגבר ולא כאישה - ומבקשים שיפנו אליהם בלשון רבים. החודש בישרו גם הזמרים (לשעבר הזמרת) דמי לובאטו, כי הינם א־בינאריים.

על התהליך שעברו ד"ר פרייס כותבים באופן תדיר ברשתות החברתיות: "אהבתי להשתמש במונח א־בינארי משום שהוא מכיל בתוכו את הדחייה. בתור מה אני מזדהה? בתור מי שלעזאזל מתחשק לי! כל שאני יודע.ת הוא שאני לא זה ולא זה", פרסמו בטוויטר.

באתר האמריקאי Medium, שהוא פלטפורמה לעיתונות חברתית, כתבו ב־2019 בפוסט שכותרתו "האם אי פעם הייתי אישה": "נתפסתי כאישה עד גיל 28. אבל לא הייתי בסוציאליזציה נשית באופן מלא. אמנם לא הצגתי התנהגות גברית מלאה, אבל יישמתי סטנדרטים גבריים וציפיות לגבי קשיחות ואי נגישות רגשית. אנשים הטרידו אותי, התקיפו אותי והסתכלו עליי בהתנשאות לפעמים. אבל עדיין, אף פעם לא ספגתי את רמת הסקסיזם שנשים אחרות סביבי סבלו ממנה".

עוד כתבו: "אנשים שהם סיסג'נדר (חשים התאמה בין המגדר שלהם לבין מינם הביולוגי - ה"ו) רוצים להניח שהיו לי חיים של אישה לפני שיצאתי מהארון, אבל האמת היא שמעולם לא היו לי כאלה. הם גם לא היו לגמרי גבריים. זו הייתה חומרה עם חתיכות של נשיות, שהתבססה בעיקר על תוכנה גברית".