בג"ץ | דעה

ליצנות חוקתית: בג"ץ מנע את הפיכת חוקי היסוד לקרקס

בג"ץ הזכיר לנו כי ישנם כללי משחק חוקתיים מהם לא ניתן לחמוק רק כי זה נוח פוליטית ברגע מסוים - זה מה שמבחין בין מדינת שלטון חוק ובין שרירות שלטונית • לא רק שאין פה הפיכה שלטונית או פגיעה בדמוקרטיה - אלא ההפך הוא הנכון

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: ברני ארדוב, וואלה
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: ברני ארדוב, וואלה

הנה, בעודי קורא לעומק את למעלה ממאה העמודים של פסיקת בג"ץ שניתנה ב-23 במאי בעניין התקציב, החלו פוליטיקאים וצייצנים שונים לתקוף את בית המשפט. "החלטה משוללת כל סמכות ומזעזעת. אנו עדים לאירוע מטורף, כאשר קומץ של שישה אנשים מתכסים בגלימת המשפט כדי לבצע הפיכה שלטונית", זעק יו"ר הכנסת, ח"כ יריב לוין.

בג"ץ קבע כי העברת תקציבים מיוחדים בהיעדר חוק תקציב באמצעות חוק יסוד זמני היא בגדר "שימוש לרעה" בסמכות המכוננת של הכנסת. פסק הדין אינו תקדימי, במובן זה שכבר לפני ארבע שנים ניתן סעד התראת בטלות נגד הוראה חוקתית בפרשת התקציב הדו-שנתי. אז נקבע כי השימוש החוזר בהוראת שעה כדי לקבוע תקציב דו-שנתי במקום תקציב שנתי מהווה שימוש לרעה בחוק יסוד.

החידוש בפסיקה הוא בפיתוח אמות-המידה לשאלה מתי שימוש בסמכות המכוננת ייחשב לשימוש לרעה. בית המשפט קבע כי חוק יסוד זמני, שאינו כללי אלא פרסונלי, או כזה שאינו מסדיר נושא חוקתי, בלי צידוק - כלל אינו נורמה חוקתית ולכן מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת. במקרה הנוכחי, נקבע, דובר על נורמה זמנית התפורה לנסיבות ספציפיות ושאינה מתאימה לעיגון במסגרת חוקי יסוד, ללא הצדקה עניינית פרט לעקיפת חוק יסוד.

חשוב מכך, מדובר במקרה מובהק של שימוש לרעה בסמכות המכוננת. הממשלה נמנעת מהבאת תקציב לאישורה של הכנסת, אך משתמשת בשינויים חוקתיים זמניים כדי לדחות את מועד התפזרות הכנסת בשל אי-אישור התקציב ולהכשיר הוצאה ממשלתית משמעותית של 11 מיליארד שקל. בג"ץ היה חייב להתערב ולהרים דגל אדום.

ההשלכות של מתן היתר למחוקק לשנות כל אימת שימצא לנכון את הכללים החוקתיים באופן זמני ורק לשם נוחיות פוליטית רגעית, חותר תחת ה-raison d'être של דמוקרטיה חוקתית: קביעת כללים קבועים המגבילים את כוחן של רשויות השלטון. הכשרת השינוי החוקתי הזמני היה מהווה תקדים מסוכן לפירמידת הנורמות הישראלית, שהיה מאותת למחוקק - החובש גם את כובע המכונן - כי הוא יכול, עבור אינטרסים פוליטיים צרים, רגעיים ותועלתניים, לשנות את חוקי היסוד של המדינה.

אם זה אפשרי פעם אחת, זה אפשרי תמיד. הכנסת הייתה מרגישה אז חופשיה להסיר ולו באופן זמני, לשם אינטרסים פוליטיים צרים, כל מגבלות חוקתיות המוטלות עליה. היא תוכל להשעות את סמכויות בג"ץ לתקופה זמנית אם החלטותיו אינן נאות בעיני רצון הרוב הפוליטי הרגעי, לשנות זמנית את סמכויות נשיא המדינה או את מבקר המדינה, לשנות זמנית את חוקי היסוד בדבר זכויות האדם אם הם מהווים מכשול ועוד.

מי צריך פסקת התגברות כשיש פסקת התחמקות?

ערעור היציבות החוקתית היסודית באופן זה מהווה לא פחות מסכנה למשטר החוקתי-דמוקרטי בישראל. לכן יש חשיבות בקביעת מגבלות על השימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת, וזה בדיוק מה שבג"ץ קבע.

האם אין פה הפיכה שלטונית או פגיעה בדמוקרטיה? הפוכה! כפי שדמותו של נפתלי בנט אומרת ב"ארץ נהדרת". העברת כספים קואליציוניים ללא תקציב, ודחיית מועד אישור, הם הפוגעים בדמוקרטיה. אישור התקציב הוא כלי דמוקרטי בסיסי המצוי בידי נציגי הציבור כדי לפקח כיצד הרשות המבצעת מקצה את כספי הציבור. למעשה, ההוראות החוקתיות ששונו נועדו לחזק את הכנסת מול הממשלה, ולכן יש לראות בפסיקת בג"ץ כמבקשת לסייע לכנסת לשמור על כוחה מול הממשלה.

בעקבות פסק הדין, קראתי ברשתות החברתיות שאין לפסיקת בג"ץ "אח ורע בשום מקום בעולם". המבחנים שבג"ץ קבע אכן מותאמים לשיטתנו, בה הליך כינון החוקה נעשה בהמשכים. אך הרעיון של "שימוש לרעה" בסמכות המכוננת, בדומה לזה שנקבע אצלנו, דווקא מוכר.

כך, למשל, רק בשנה החולפת קבע בית המשפט העליון בקפריסין כי פרשנות של מתקן החוקה הפועל בתום-לב, מחייבת לפרש הוראה חוקתית כאילו אינה חלה באופן רטרואקטיבי. בצ'ילה ביטל בית המשפט החוקתי רפורמה, תוך שהוא קובע כי תיקון חוקתי זמני של הוראה חוקתית חיונית מהווה פעולה לא-לגיטימית חמורה; ואילו בית המשפט האירופי לזכויות אדם קבע כי תיקון חוקתי חד-פעמי ופרסונלי לחוקה הטורקית, שהסיר חסינות של חברי פרלמנט, מהווה "שימוש לרעה" בהליך התיקון החוקתי.

ישנם כללי משחק חוקתיים מהם לא ניתן לחמוק רק כי זה נוח פוליטית ברגע מסוים. זה מה שמבחין בין מדינת שלטון חוק ובין שרירות שלטונית.

הכותב הוא פרופסור חבר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה. מאמרו "שימוש לרעה בחוק יסוד" התפרסם השנה בספר אליקים רובינשטיין (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, נבו)