כך הקורונה גרמה לנו לפקפק במדע: "ככל שאנחנו תלויים יותר במומחים - כך אנחנו חושדים בהם יותר"

מגפת הקורונה הייתה אמורה להיות שעתו הגדולה של המדע הבינלאומי, של ארגון הבריאות העולמי ושל הרגולטורים, של חברות התרופות הבינלאומיות ושל החיסונים. היא טילטלה את המערכות הפוליטיות והביאה למציאות חדשה בחלקים נרחבים של העולם, כאלו שדורשים לכאורה את עוצמתם של המומחים הרפואיים והמדעיים. לחלק גדול מהציבור זה בדיוק מה שהתרחש. לחלק אחר אירועי השנה האחרונים נראים כמו סבך לא ברור של אינטרסים, והם מלאים בחשדנות כלפי אותם גופים. לדברי פרופ' גיל אייל, הסיבה לכך היא "משבר המומחיות".

פרופ' אייל, סוציולוג ישראלי־אמריקאי, שחוקר ומלמד באוניברסיטת קולומביה בשני העשורים האחרונים, הציב בשנים האחרונות במרכז המחקר שלו את האליטות המדעיות, המומחים שניצבים כעת בלבו של המאבק העולמי במגפת הקורונה. לטענתו, מגפת הקורונה הגיעה בעיצומו של משבר אמון גדול במוסדות הפוליטיים ובמערכות המדעיות. אותו "משבר המומחיות", מוסבר על ידי פרופ' אייל כהליך של היזון־חוזר שבו המדע והפוליטיקה מתערבבים, ושגורם לירידת האמון בשניהם.

 פרופ' גיל אייל / צילום: Kiamesha Wilson

"זה מאבק חריף ומתמשך בין קבוצות שונות של מומחים, קובעי מדיניות וארגונים חברתיים, על הכוח להנכיח את העתיד ולדבר בשמו", אומר פרופ' אייל בראיון טלפוני למגזין G, ומציין את משבר האקלים, סוגיית החיסונים וגם ההשלכות הכלכליות של פרישת בריטניה מהאיחוד כדוגמאות לוויכוח זה. "יש לו השפעה הרסנית על הסכימות התרבותיות של אמון במומחים, והסיבה העיקרית שגרמה לו היא צמיחתו של המדע הרגולטורי".

מהו "מדע הרגולטורי"?
"מדע רגולטורי הוא תחום העיסוק של רשויות כמו ה-FDA (מינהל התרופות האמריקאי), ה-CDC (המרכז למניעת ולבקרת מחלות), ה-EPA (הסוכנות להגנה על הסביבה בארה"ב) ועוד שורת ארגונים ממשלתיים ברחבי העולם. כולן עוסקות במדע, כמובן, אבל כולן גם מספקות המלצות והערכות שיש בהן שיקולים חברתיים, שיקולים של בריאות הציבור ואפילו שיקולים פוליטיים. מדובר במדע שמגיע עם סט ערכים".

לדברי פרופ' אייל, מדובר בתופעה ששורשיה נעוצים כבר לפני כמה עשורים. "הסוכנויות הללו המציאו את המושג בהדרגה מתחילת שנות ה־70'. הוא הופיע כמעין טיעון מול המבקרים - מה שאנחנו עושים זה גם מדע. 'נכון שיש להמלצות שלנו תוצאות חלוקתיות כבדות משקל', הן אומרות, 'אבל למעשה מדובר במדע אובייקטיבי'. זה מונח קצת הגנתי, שמנסה להצדיק החלטות פוליטיות של המדינה בשם המדע.

"חשוב להבהיר, העובדים בארגונים הללו עושים מחקר מדעי רציני, אבל אי אפשר להפריד במדע הזה בין עובדות לבין ערכים, בין מדע טכני לבין מדיניות. התוצאה של המדע הרגולטורי אינה שההחלטות של המדינה מקבלות הצדקה מדעית משום שמי שעומד מאחוריהן הם המדענים, אלא שהמדע עצמו התחיל להפוך לכזה המוכתם בחשד שיש בו אינטרסים מבחוץ. רואים את זה בעיקר בנושא החיסונים, אבל גם בהחלטות שקשורות לאיכות הסביבה ולכל הדיון הכלכלי שהיה על ההשלכות של פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי ("ברקזיט") למשל. כל זה מדע, אבל כזה הקשור למדיניות, ומעורר היום הרבה חשד.

"בעקבות מגפת הקורונה משבר המומחיות התרחב לתחומים חדשים של מדע - למדעי החיים, לווירולוגיה ולביולוגיה. עכשיו, עם התזה לפיה הווירוס אולי דלף ממעבדה סינית שבה הוא בודד מלכתחילה על ידי מדענים מקומיים, לפתע המומחים הופכים אפילו לאחראים למגפה - לא למי שיגנו עליה מפניה", אומר פרופ' אייל.

 הפגנת מתנגדי חיסונים בלונדון / צילום: Shutterstock

אינטרס מסחרי או ציבורי?

פרופ' אייל מסביר כי גם נושא ההתנגדות בשנים האחרונות לחיסונים, שהתלכד כעת עם תיאוריות קונספירציה לגבי מגפת הקורונה, הוא אחת הדוגמאות לדרך שבה המדע הרגולטורי תרם לשחיקה באמון. "מתנגדי חיסונים הם קבוצה קטנה", הוא אומר, "וחלק מהמאבק שלה הוא לא על השאלה אם להתחסן או לא, אלא אם להעניק להורים את הבחירה אילו חיסונים לתת לילד, באיזה קצב ובאיזה גיל.

"כיום בארה"ב יש לוח זמנים שה-CDC קבע. בגיל שישה חודשים, למשל, מקבלים שלושה חיסונים בבת אחת. יש הרבה הורים שאומרים 'למה בבת אחת?' התשובה לשאלה זו היא מורכבת. מחד, זה נבדק בניסויים ולא נמצא שמסכן את בריאות הילד. מאידך, זה לא בהכרח נחוץ מבחינה רפואית, אלא יש פה אינטרס ציבורי. השיקול היה שמשפחות עניות בארה"ב לא הולכות לרופא ואם כן - מעט פעמים לבשל העובדה שזה עולה להן הרבה כסף. לכן, כדאי לנצל את ההזדמנות שהן כן הולכות לרופא, כדי לתת בבת אחת את כל החיסונים שאפשר. זו מחשבה של רפואה ציבורית, של רצון להציל ולהגן על כמה שיותר ילדים, של מדינת רווחה. אבל 40% מההורים האמריקאים מתנגדים לזה. לדעתי, ה-CDC יצטרך להתקפל בקרוב בנושא זה".

אז בעצם משבר האמון מוצדק?
"לא מדובר באינטרסים מסחריים, אף אחד לא דוחף חיסונים בגלל רצון להרוויח מזה. מדובר באינטרסים ציבוריים ואפילו מקצועיים של אפידמיולוגיה".

אבל ברגע שבו המדע כבר לא טהור ב־100%, לא משנה אם לטובת צדק חלוקתי או אינטרס מסחרי, האם אפשר להאשים את מי שמטיל בו ספק?
"אני משווה את קצת לחיה שמוזכרת ב'דוקטור דוליטל' קוראים לה 'דחופו-משוכו' (Pushmi-Pullyu במקור). יש לה שני ראשים והיא מושכת לשני כיוונים ולא מסוגלת להתקדם. כך גם הגישה שלנו למדע הרגולטורי - מאז שנות ה-60' אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים למה שמתרחש מאחורי הקלעים - לשיקולים המשפטיים, הכלכליים, לאינטרסים ולהנחות היסוד, לכן אנחנו פחות בוטחים. קח למשל את ההנחיה האחרונה לפיה אנשים מחוסנים אינם צריכים ללכת עם מסיכות בארה"ב. הרי ב-CDC אמרו שאחת הסיבות היא ליצור הטבה למתחסנים, ועל ידי כך לעודד את מי שעוד לא התחסנו לעשות זאת".

פרופ' אייל מבהיר כי הוא כלל אינו מבקר את המומחים, אינו יוצא נגד המדע ואינו תומך במתנגדי החיסונים, ואומר כי בימינו, אפילו הם מאמינים במומחיות, אלא שהם בוחרים באופן שונה מהיתר למי להאמין ולמי לא.

"הצד השני של הדחופו-משוכו זה שבחברה המודרנית אי אפשר להתקיים מבלי להאמין למומחים. האם אתה לא נוסע במכונית? אתה לא נכנס למעלית? לא לוקח תרופות אף פעם? החיים סבוכים מדי מאשר לא להאמין לשום סמכות, והמערכות שבנינו הן חלק מהחיים שלנו ברמה כזו שלא ניתן להפריד אותן. ככל שאנחנו תלויים יותר במומחים, כך אנחנו חושדים בהם יותר, וחוזר חלילה. אני לא רוצה להיות מבקר של המומחיות. המושג של מומחיות אומר כי נכון שהתוצאות הן הסתברותיות. אין פתרון אחד ודאי, ויש המון אי־ודאות. אבל כשיש לך אי-ודאות אתה עדיין מתייעץ עם מומחה. הניסיון שלו הוא מה שמפריד ביניכם. שרברב לא יודע מה הסיבה לסתימה לפני שהוא פתח את הצינורות, אבל יודע מה קורה ברוב המקרים ואיך לחפש ולפתור את הבעיה".

הבדל של מזרח ומערב

עבור פרופ' אייל, הדרך שבה מדינות מתמודדות עם מגפת הקורונה מספקת הצצה לזרמים המעצבים את המערכות הפוליטיות ואת החיים בהן. הוא אומר כי מאז ומעולם התעניין בחקר אליטות ואינטלקטואלים. את הדוקטורט הקדיש להשוואת אליטות פוסט-קומוניסטיות לאלו הקומוניסטיות במדינות מרכז-אירופה, מחקר שהפך לספר ועסק בדרך שבה האליטות הכלכליות בצ'כוסלובקיה השפיעו על חלוקת המדינה לשתי מדינות עצמאיות.

בכל מה שקשור לקורונה ו"משבר המומחיות", פרופ' אייל רואה הבדלים בין מזרח למערב. בעוד מדינות מזרח אסיה הצליחו "לגייס" את ניסיון העבר שלהן במלחמה עם נגיף ה-SARS, כדי ליצור אמון ולאחד את האוכלוסייה מאחורי הצעדים, במערב, לעומת זאת, מגפת הקורונה הגיעה בעיצומו של של משבר האמון.

שנה וחצי לתוך המגפה, במבחן התוצאה הוא רואה במתרחש במזרח סיפור הצלחה יחסי, ולדבריו "אין מה להשוות בכלל" בין המערב לבין אסיה. נכון, יש כעת התפרצות משמעותית עם מאות קורבנות בתאילנד, וגם טייוואן נאבקת בכמה מוקדים, "אבל אם אתה לוקח את מספר הקורבנות הכולל במזרח אסיה - דרום־קוריאה, סינגפור, וייטנאם, טייוואן, הונג קונג וסין - התמונה ברורה", הוא אומר, "בארה"ב מתו יותר מ-600 אלף בני אדם מקורונה עד כה. בטייוואן כ-600 בני אדם".

 התמודדות עם המגפה בהונג קונג / צילום: Associated Press, Cheung Zxhetq

פרופ' אייל נזהר מלומר כי "משבר המומחיות" הינו הסיבה היחידה להבדל בין הצלחה באסיה לכישלון במערב. יש יותר מדי הטרוגניות בין המדינות השונות באסיה ובמערב, ומדינות שונות נקטו אסטרטגיות שונות. "יש גם הרבה דמיון בין מעמדם של מומחים במזרח ובמערב", הוא אומר, "אבל במקרה הספציפי הזה נוצר באסיה השימוש בקטגוריה של 'גיבורי סארס' (כינוי לא רשמי אבל נפוץ בסין ובטייוואן, למשל) - ששיחק תפקיד שאף אחד לא היה יכול לשחק במערב, אפילו לא אנתוני פאוצ'י (הממונה על המאבק במגפת הקורונה בממשל האמריקאי - א"א)".

השורה התחתונה של דבריו היא שמשבר הקורונה במדינות מזרח אסיה התאפיין במאבק על הכוח להנכיח את העבר - כדי להתמודד עם ההווה. מאבק זה נפתר לרוב בצורה שהעניקה למספר מצומצם של מומחים מעמד סמכותי. הדמוקרטיות המערביות, לעומת זאת, מצויות במשבר מומחיות מתמשך לפחות מאז שנות ה-70', שפגע ופוגע בהתמודדות שלהן עם המגפה.

הגיבורים של המזרח

ב-1991 עבר פרופ' אייל לארה"ב לטובת דוקטורט ונשאר באקדמיה האמריקאית, ראשית בחוף המערבי ומ-2002 באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק שם הוא חי כיום עם משפחתו. ב-2019 פירסם באנגלית את ספרו "The Crisis of Expertise", שאת התזה המרכזית שלו הוא רואה מתקיימת גם כיום במשבר הקורונה. לפני כשבועיים נשא הרצאה על נושא זה במסגרת הכינוס המסכם השנתי של האגודה הישראלית לפילוסופיה והיסטוריה של המדעים במכון ון-ליר שבירושלים, בשיתוף האגודה הסוציולוגית הישראלית.

"אין הסבר אחד להצלחה של מזרח אסיה", אומר פרופ' אייל, "אני חושב שהרבה גורמים מחפשים את 'הסוד', הדבר האחד שממשלה מסוימת עשתה ושאנחנו יכולים לחקות. אבל כשמסתכלים על הצעדים רואים שממשלות שונות נקטו צעדים שונים. סין, למשל, סגרה לגמרי את התנועה - אין יוצא ואין בא. גם היום, מקרה אחד בסין מוביל לבידוד של כל השכונה ולבדיקות בזק של מיליוני תושבים. אף מדינה אחרת לא מסוגלת לעשות זאת.

"טייוואן, שהיא אי, סגרה את הגבולות ברגע מהיר אחד. הם היו מוכנים לזה מאז מגפת ה-SARS. אבל דרום קוריאה לא סגרה את הגבולות. מה שעבד שם הייתה רשת משוכללת של ניטור מגעים אלקטרוני ודיגיטלי שהביא לאיתור מקרים, ואז בידוד נוקשה מאוד לנכנסים מחו"ל. בוייטנאם פעלו בשיטות של טפסי נייר ומעבר מבית-לבית. וביפן הייתה מלחמה של עשורים נגד שחפת, שהתבטאה במרכזים אזוריים וברפואה קהילתית שמסוגלת להיאבק במגפה".

אך לדבריו, כאשר מחפשים הסבר למוכנות ולהצלחה היחסית של אסיה, אחד המשתנים הנחשבים לקריטיים ביותר הוא ההתמודדות עם מגפות בעבר הלא רחוק. זה נכון לגבי התפרצות ה-SARS בסין ובהונג ב-2003, שנחשבת עד היום למעין טראומה לאומית, גם בשל השקר של הרשויות והמעטה בחומרת הבעיה. וזה נכון גם לגבי התפרצות ה-MERS בדרום-קוריאה. וייטנאם, מזכיר פרופ' אייל, היא מרכז עולמי לשפעת עופות - כך שיש בה מודעות לסכנה מפני מגפות.

"ניסיון העבר חשוב", אומר פרופ' אייל, "אבל רק אם אתה מתמודד עם המכשולים שהוא מציב לך. המשטר המקומי בווהאן סירב להפעיל אותו, הוא סירב לומר - 'היזהרו יש לנו מגפה חדשה כמו הסארס, משום שהיה מדובר בפשלה היסטורית, והמנהיגות המקומית לא רצתה להעמיד את עצמה באותה שורה. למעשה, היה צריך 'לגייס' את ההיסטוריה על ידי דמות כמו ג'ונג נאנשאן, הרופא סיני שהוביל את ההתמודדות עם ה-SARS בשנות ה-2000 ושהתפרסם בין השאר משום שהעז להאבק ברשויות, ושהפך הפעם לדמות מרכזית סביבה הציבור הסיני התלכד כדי לעבור את חודשי הסגר ההדוקים.

"ב-2003 ג'ונג היה מדען לא מאוד מבוגר, אבל היה אחד היחידים שאמרו כי SARS הוא נגיף מסוכן שעובר מאדם לאדם. הוא נאבק ברשויות וזכה להמון כבוד. עד היום הוא אחד ממי שנקראים 'גיבורי SARS': אלו שהתנגדו לטיוח ואמרו את האמת ובסופו של דבר צדקו. הם לא הלכו למחנות מעצר, אלא נוכסו על ידי המשטר.

"גם כעת, ג'ונג היה זה שסייע לרשויות להבין בינואר כי מדובר שוב בנגיף נשימה מדבק מאדם לאדם. אחרי שלוש פעמים שנסע לווהאן להיפגש עם הצמרת המקומית הוא נפגש גם עם דמויות בקהילה הרפואית, שסיפרו לא את המצב לאשורו, וב-20 בינואר המשטר עשה 180 מעלות והתחיל להודות כי 'זה כמו SARS'.

"זה לא מובן מאליו שאפשר לגייס את העבר לטובת העתיד. אפשר להשוות את זה לאירופה ולארה"ב, שגם בהן היתה התפרצות של מגפה אפשרית - נגיף שפעת העופות H1N1 ב-2015. במקרה הזה, העבר היה 'כושל', הנגיף התגלה לא מסוכן. אז התחילו האשמות נגד המומחים, שאמרו סתם עשיתם רעש. אתם עובדים בשביל חברות התרופות. היתה התקפה קשה. במערב לא היו גיבורים כמו במזרח".

מחיר המאבק בין המומחים

האם זה לא הגיוני שבמערב, היותר ליברלי וחופשי, האמון של התושבים נמוך יותר?
"אני לא בטוח. יש קבוצה שטוענת שהחברות האסייתיות הן יותר צייתניות. שיש יותר אמון במשטר. אני לא חושב כך. מה שקרה בהונג קונג (סגירת הגבולות עם סין מחשש לייבוא מקרי קורונה - א"א) לא קרה כי הציבור האמין למשטר, אלא רק כי המשטר התקפל אחרי הפגנות רופאים ואחיות. בסין, בווהאן, לא היה ממש אמון במשטר. האמון במשטר נוצר לטענתי כאירוע, לא כדבר שאפשר להסתמך עליו. זה למעשה אירוע היסטורי נדיר שבו יצרו את האמון מתוך הדרמה של טראומה, תחושת בגידה ואז הופעה של מושיע שהפך מזוהה עם המשטר. זו היתה דרמה קולקטיבית שייצרה מחדש את האמון".

האם זה היה יכול להיווצר גם במערב?
"תראה מה קרה בשנות ה-50' בארה"ב. היה משהו דומה לגבי הפוליו. יונה סאלק היה גיבור האומה. היו פחות מתים, הרבה פחות סכנה, אבל המגפה וההתמודדות אתה נחרתה בתודעה האמריקאית. יש תמונות בהם רואים ילדים ששימשו כנסיינים עם שרוולים מופשלים וכותרת שמכריזה 'אנחנו מוכנים!'. הם קראו לעצמם 'חלוצי פוליו'.
"השאלה אם יש אמון או אין אמון אינה החשובה ביותר. השאלה החשובה היא אם אנחנו מסכימים על כיצד לתת אמון באופן אחראי. כשאני מסיר את המסיכה בפגישה בפארק האם זה אחראי או לא; כשאני הורה שמתעקש שהילד לא יקבל את החיסונים יחד אז זה אחראי או לא. זה מה שהתערער אצלנו בעשורים האחרונים, היכולת להבדיל בין לתת אמון באופן אחראי או לתת אמון באופן עיוור"

זו משימה חדשה לאנשים, לדעת למי להאמין ואיך?
"היא לא לגמרי חדשה. היא היתה קיימת קודם, אבל הקצב שלה הואץ מאוד. כשהמדע הרגולטורי אומר לך שאכילת ביצים מעלה כולסטרול ואחרי כמה שנים אומר שבעצם זה לא נכון, הפגיעה באמון היא מינימלית. אבל אם זה קורה אחרי שבועיים, התופעה מואצת. זה קצת מה שקרה עם מגפת הקורונה. זה עושה שמות ביכולת שלנו לדעת האם אנו מאמינים ופועלים באופן אחראי או לא".

האם משבר המומחיות הוא תופעה מסוכנת לחברה?
"זו תופעה היסטורית, המיוחדת לתפקיד של המומחים בחברה שלנו. היא לא באמת היתה קיימת עד שנות ה-60', המון החלטות מדיניות שמעצבות את החיים שלנו - החיסונים, מסיכות, האוויר שאני נושם, כל אלה לא היו נושא למדיניות שעוצבה למעשה על ידי מומחים. אתה מוצא מעט מאוד דוגמאות במאה ה-19".

ומה קורה כשהמומחים מתווכחים בינם ובין עצמם?
"זה האופן הראשון שבו משבר המומחיות מופיע לראשונה - מאבק על תחומי שיפוט. המומחים נאבקים למי יש את שדה המומחיות הרלוונטי. זה תקף למשל להמלצות התזונה, שהן אחרות אם הן מגובשות על ידי קרדיולוג או מומחה תזונה או נציג של חברת מזון, אבל גם בקורונה. ההפיכה של הפוליטיקה לתלויה במומחיות של אנשי מקצוע עבור רוב משימות הממשל מובילה לפוליטיזציה של המדע, ושני התהליכים ניזונים ומגבירים כל הזמן זה את זה".