"אינדיאנה ג'ונס הבת": היא מדענית וקומיקאית, והיא כותבת ספר על לחיצות ידיים

המדענית והקומיקאית הבריטית אלה אל-שמאחי גדלה במשפחה מוסלמית שהיגרה מתימן ובסביבה שלא האמינה בתורת האבולוציה • בראיון לגלובס היא מספרת על הפיכתה ל"אינדיאנה ג'ונס הבת" ועל הבחירה לנצל את תקופת הקורונה לכתיבת ספר דווקא על ההיסטוריה של לחיצת ידיים

אלה אל־שמאחי / צילום: BBC Natural History Unit, Clare Jones
אלה אל־שמאחי / צילום: BBC Natural History Unit, Clare Jones

במרץ 2020, נכנסה לסגר אלה אל-שמאחי, פלאונטולוגית המתמחה במחקרי שטח באזורי קונפליקט. לא רק שהיא לא יכלה להגיע אל המערות המבודדות ברחבי העולם, הופסקו באחת גם כל תוכניות הטלוויזיה שהנחתה ומופעי הסטנדאפ שהעסיקו אותה כשלא היטלטלה בין ספינות פיראטים בדרך לתימן מוכת המלחמה. היא מצאה את עצמה לפתע עם הרבה זמן פנוי, יחסית.

בניגוד לאחרים במצבה, נטפליקס לא היה בתפריט. אל-שמאחי (בת 37, ללא ילדים) החליטה שזה זמן מצוין לכתוב ספר מחקר, בנושא רלוונטי מאוד לתקופה - לחיצות ידיים. יש הטוענים שהן נעלמו בקורונה ולעולם לא יחזרו. אל-שמאחי טוענת ההיפך.

אל-שמאחי עצמה לא לחצה ידיים עד גיל 26. היא גדלה במשפחה מוסלמית אדוקה, ורק כשהגיעה לאוניברסיטה היא אימצה את הנוהג. אולי בגלל זה, היא אומרת, הנושא היה חשוב לה כל כך. לחיצת הידיים היא חלק מהתנהגות שהיא סיגלה לעצמה ועם השנים למדה להעריך.

"חשבתי על הנושא הזה המון לאורך השנים", היא מספרת. "עד שסוף סוף התרגלתי לזה, פתאום יש מגפה עולמית ואסור לי ללחוץ ידיים! ואז גיליתי שבעצם אני מכירה את מה שאתם למדתם להכיר רק ב-2020: את הניסיונות לחמוק מלחיצה לא רצויה, את המבוכה שעלולה להיווצר, את הניסיונות הלא מוצלחים להחליף את לחיצת היד באופציה אחרת.

"ללחיצה יש כל כך הרבה משמעויות: שלום, להתראות, השתתפות בצער, הצעת שלום, הסכמה על חוזה, הבעת כבוד. כאשר מישהו מסרב ללחיצת ידיים, עלולה להיגרם תקרית דיפלומטית".

"לא התכוונתי להיות אינדיאנה ג'ונס"

בבריטניה יש המכנים את אל-שמאחי "אינדיאנה ג'ונס הבת". הכינוי משעשע אותה. "בכלל לא התכוונתי להיות אינדיאנה ג'ונס, ובתור ילדה בהחלט אהבתי דברים של בנות, ולא את הטבע או מסעות מסוכנים. פחדתי מעכבישים, אפילו מעשים. לינת שטח לא הייתה הקטע שלי בכלל. נמשכתי לנושאי המחקר שלי בגלל הסקרנות, ורק אחר כך התאהבתי באופן שבו מבצעים את המחקר בתחום הזה. מזל שהתאהבתי בשטח, כי יש אנשים שלא יכולים לסבול את היעדר השירותים, ולי היה מזל. אני ממש אוהבת גם את העיר, ולפעמים פליט סטריט (רחוב בלונדון המזוהה עם העיתונות הבריטית) נראה לי כמו המקום הכי יפה בעולם, אבל הכי טוב לי להיות בעיר רק שבועיים בחודש".

משפחתה, מספרת אל-שמאחי, דחקה בה להצטיין במדע, "כי אנחנו מהגרים, ומדע הוא המקום שנגיש לנו בין המקומות שבהם ה'אקשן' קורה. תמיד התעניינתי בשאלה מאיפה באנו, בני האדם, ואיך נשארנו מין האדם היחיד על כדור הארץ". עם זאת, הסביבה שבה גדלה התנגדה באופן עקרוני לתורת האבולוציה. "הרבה חברות דתיות אומרות, 'אנחנו בריאתנים', על בסיס איזו הנחת יסוד שלא באמת באה מהיכרות עמוקה עם תורת האבולוציה או הכחשת מדע. פשוט ככה זה. אנחנו מוסלמים דתיים אז אנחנו בריאתנים. לא רק מוסלמים, גם המון דתות אחרות.

"אמרתי לעצמי, 'אלך למחלקה לאבולוציה ואלמד את כל הטיעונים שלהם, ואז אראה להם שהם טועים!'. אלא שבהדרגה גילתה שמדובר בתיאוריה די מבוססת. "למזלי, הייתי פתוחה לשנות את דעתי, אף שעבורי ועבור הסביבה שלי זו הייתה קצת הפתעה. כו-לם בסביבה שבה גדלתי היו בריאתנים. ואם הם רופאים או מדענים, הם פשוט מתעלמים מהחלק הזה במדע. אני חושבת שבהדרגה יותר מדענים בני כל הדתות מתחילים לשאול, 'איך נשלב את האבולוציה עם הדת?'"

אל-שמאחי עצמה מצאה את עצמה בגיל 26, בסוף תקופת לימודיה, חילונית, והיא השילה מעליה את הביגוד המוסלמי המסורתי. כיום היא מעדיפה לא להעמיק בשיחה על התהליך שעברה, אך בעבר סיפרה שהוא כלל דיכאון ופחד לצאת מהבית, והחלטה להיפרד מבעלה, שנישאה לו בגיל 21. אחר כך החלה גם ללחוץ ידיים. היא לא ידעה אז שאותה אישה שפחדה לצאת מהבית תהיה חוקרת שמובילה משלחות באזורים נידחים, וגם כוכבת סטנדאפ וטלוויזיה.

"גילינו עדות לאחריות הדדית"

תימן, שממנה הגיעו בני משפחתה, לא הייתה זרה לה. בתקופת ילדותה הייתה מבקרת בה מעת לעת. "חלמתי לעבוד בתימן. ידעתי שהיא קרובה מאוד לאפריקה וקל להגיע אליה משם, ולכן יכול להיות שהגיעו אליה גזעי אדם קדמונים. לא נסעתי לשם מיד, כי המדינה הייתה כל הזמן במצבים שונים של קונפליקט. לכן החלטתי שלפני שאנסה להוביל משלחת מחקר לתימן בעצמי, אנסה להצטרף למשלחות אחרות לאזורי קונפליקט, וכך אוכל להכיר את הפרקטיקה של התארגנות לעבודה באזורים כאלה. הלכתי ממשלחת למשלחת וביקשתי שיאמצו אותי".

המסע הראשון לאזור מסוכן היה לעיראק, עם משלחת מאוקספורד. "והוא היה מדהים. מדע והרפתקה וטיול, הכול יחד. המשלחת חקרה קבוצה של ניאנדרתלים שנקברו שם. הייתה טענה שהם נקברו עם פרחים, והדבר נתפס כעדות לכך שהייתה להם תרבות. היום נושא הפרחים שנוי במחלוקת. אולי חיות קטנות קברו שם את הפרחים כשחפרו בקבר. מה שכן התגלה במסע שלנו היה ניאנדרתל שהגיע לגיל בוגר ובוודאות היה נכה, והבנו שהוא לא היה יכול לשרוד עד גיל מבוגר כל כך ללא עזרה. מתוך כך הבנו שכנראה השבט לא השאיר את אנשיו החולים למות, אלא הייתה מידה של דאגה ואחריות הדדית שאיפשרה גם לשרוד עם נכות".

שנה לפני המסע, הקבוצה נאלצה להפסיק את עבודתה בגלל התרחבות השליטה של דאעש. "ראינו מהמקום שבו עבדנו את ההפגזות על מוסול", היא מספרת. "אבל אצלנו היה שקט לגמרי".

בינתיים עין אחת תמיד השקיפה על תימן. "בכל פעם שהתחלתי להתארגן לנסוע לשם עם משלחת בריטית, קרה משהו שהכריח אותנו להפסיק, איזה שינוי פוליטי בדיוק במקום שרצינו להגיע אליו. ואז חשבתי על האי סוקוטרה. לא ניתן היה באותה תקופה להגיע לתימן או לאי בטיסה, אז החלטנו להפליג מסומליה, למרות שהמעבר הצר דרכו התכוונו להפליג, היה ידוע כמלא בפיראטים".

החלק מורט העצבים ביותר היה לחכות לסירה שתביא אותם לחוף. "אמרו לנו שיש סירה שמגיעה כל כמה ימים. כשהגענו, אמרו 'לפעמים היא מגיעה, ולפעמים לא'. החרדה שלי הייתה שכל הזמן ששריינתי למשלחת יתבזבז על לחכות".

ההפלגה לסוקוטרה דרך סומליה / צילום: צילומי מסך מהרצאת Ted של אל-שמאחי
 ההפלגה לסוקוטרה דרך סומליה / צילום: צילומי מסך מהרצאת Ted של אל-שמאחי

בסופו של דבר הספינה יצאה, ואולי זה היה גרוע יותר. הרצפה שעליה ישן הצוות הייתה מלאה כולה במקקים. אמנם הצוות נהנה לצפות בדולפינים, אך נאלץ לעשות את צרכיו דרך חור. "אנשים אחרים שוחים עם דולפינים. אני חירבנתי עליהם", אמרה אל-שמאחי בהרצאת Ted שלה. היום, המקום כבר קצת יותר פתוח לתיירות אקסטרים, ואפילו הגיעה אליו קורונה דרך תיירים מערבים, עניין שמרתיח את אל-שמאחי.

"אתם חושבים שממשלה כל כך חלשה יכולה להגן על האי הרגיש הזה מקורונה? זו אחריותכם! אנשים שמגיעים לאי הזה פשוט לא מבינים בכלל מה קורה שם, ומדריכי התיירים לא מדברים איתם בכנות".

"לפעמים אדם אומר לך, אמא שלי נולדה במערה"

מה מצאתם במחקר שלכם?
"קודם כול, מצאנו מקום מדהים. חיות בר ועצים, הכול נראה ממש חייזרי ומיוחד ויפה. יש שם עץ בשם 'עץ דם הדרקון', שמגיר שרף אדום. מאוד התעניינו במערות כי רצינו לדעת מתי בני האדם הגיעו לשם, ומי עדיין חי במערות הללו, כי אולי נבין מהם משהו על החיים שם.

עצי "דם הדרקון" באי סוקוטרה השייך לתימן; / צילום: Shutterstock
 עצי "דם הדרקון" באי סוקוטרה השייך לתימן; / צילום: Shutterstock

"כשהגענו, גילינו שהתושבים שם לא בדיוק חיים במערות, אלא בנו צריפים מחוץ להן, כמו בכל כפר בתימן, אבל הם התחבאו במערות כשמזג האוויר היה רע. הם לא יושבים שם עם אבנים ומקלות, אלא לבושים בדיוק כמו תושבי העיר. לפעמים את מדברת עם אדם עירוני והוא אומר לך, 'אה, אמא שלי נולדה במערה'.

"מצאנו אפילו איש אחד שקראו לו עבדאללה איש המערות. הוא עובד בעיר וחוזר למערה בלילות, והוא קצת בין תמהוני לאטרקציית תיירים, אבל הוא עושה את זה גם כשהתיירים לא שם. אפשר להבין אותו, את כולם. בתחתית ההר חם ומגעיל, ובמערה קריר ונעים ויש שם מים, יותר טוב מכל בניין, שהוא גם יקר".

תימן נמצאת במלחמת אזרחים שנמשכת מאז 2014, אבל היא הייתה אזור קונפליקט עוד לפני כן. על פי מאגר המידע ACLED, יותר מ-100 אלף איש איבדו את חייהם בסכסוך, בין שכתוצאה ישירה מהלחימה ובין שכתוצאה מהבצורת, שהייתה תופעת לוואי שלה. "בני המזל מהמשפחה שלי ברחו, והאחרים מופגזים", אמרה בהרצאה שנשאה, בדמעות. לגלובס היא אומרת: "פעם היינו רואים בתימן מעת לעת פנים מערביות. עכשיו לא. היום לא הייתי לוקחת לשם קבוצת מחקר לבנה".

"לא כל מטר ומטר הוא מסוכן"

היום אל-שמאחי עובדת, בהגדרה, רק באזורי קונפליקט. "אם הייתי בחור ולא בחורה, זה לא היה תיאור משרה, זו הייתה שורת פיק-אפ", אמרה בהרצאת ה-Ted שלה. אבל המניע שלה הוא לא רק אדרנלין. "אני חושבת שזו טרגדיה של המדע, שבערך חצי מהעולם, ואפילו הייתי אומרת החלק היותר מעניין במקצוע שלי, מוגדר 'מחוץ לגבול' מבחינת המחקר. איך נקדם את המדע כך? אנשים עושים כל מיני דברים מסוכנים בשביל המדע, נחשפים למחלות, לקרינה. רק את האזורים שנמצאים בקונפליקט מזניחים".

היא מדגישה כי גם במדינה בקונפליקט, לא כל מטר ומטר בה הוא מסוכן. "לרוב, ההגעה למקום שבו אני מבצעת את המחקר היא מסוכנת, אבל כשאני כבר מגיעה לאיזו מערה ספציפית שאני חוקרת, היא נמצאת בדרך כלל במקום כה רחוק מיישוב מרכזי, שאני בכלל לא מרגישה שום דבר חריג".

מערה שחיו בה ניאנדרתלים / צילום: צילומי מסך מהרצאת Ted של אל-שמאחי
 מערה שחיו בה ניאנדרתלים / צילום: צילומי מסך מהרצאת Ted של אל-שמאחי

המלחמה בתימן אינה תופסת את כותרות העיתונים בדרך כלל, ואל-שמאחי רואה גם את זה כחלק מהתפקיד שלה. "מחקר מדעי וגילויים חדשים מושכים תשומת לב בינלאומית לאזור, וגם נותנים לכל התושבים משהו להתגאות בו, ואולי אפילו להתאחד סביבו".

"לחיצת הידיים תמיד חוזרת"

סקירת המחקר שערכה אל-שמאחי בספרה על ההיסטוריה של לחיצת הידיים מראה שהמנהג הזה הוא חלק מכל התרבויות כמעט, גם כאלה שעד לא מזמן לא נחשפו למערב כלל. "הן לא למדו את זה מהטלוויזיה או מגוגל", היא אומרת. "אפילו חלק מהחיות עושות את זה. למשל, לשימפנזים יש מחווה דומה מאוד, והם משתמשים בה כדי להשלים אחרי מריבה".

שינוי קצר מועד

הקורונה לא הייתה המגפה היחידה שהעלימה את לחיצות הידיים, אבל הן תמיד חזרו. "גם בתקופת האיידס היו מי שנזהרו מלחיצות ידיים, אך האירוע המפורסם שבו הנסיכה דיאנה לחצה את ידו של חולה שינה את הגישה. בתקופת השפעת הספרדית לחיצת היד הוצאה מחוץ לחוק. באזרביג'ן, בימי הכולרה, קמה 'העמותה נגד הלחיצה'. ארגון הבריאות העולמי המליץ על ברכת המרפק כבר ב-2006, בעקבות שפעת העופות ומיני שפעת אחרים, וגם במגפת האבולה. השינוי, במקומות שבהם הוא אכן קרה, היה קצר מועד. רק בכמה מדינות באסיה עדיין לא מקובל ללחוץ ידיים, כנראה בעקבות מגפה קטלנית במיוחד.

נראה שללחיצת הידיים יש תפקיד משמעותי מאוד וקדום. האם אנחנו יודעים מהו?
"נראה שאנחנו משתמשים בה כדי להעביר סימנים כימיים זה לזה. בעלי חיים, ובני אדם במידה פחותה, משתמשים בריחות ובמסרים כימיקליים שאנחנו אפילו לא מודעים לכך שאנחנו קולטים, כדי לתקשר את המצב הפיזי והנפשי שלנו זה לזה. אפשר לראות שאחרי שאנשים לוחצים ידיים, הם מעבירים את היד בהיסח הדעת באזור האף. הם מרחרחים מידע כלשהו שקשור באדם שעומד מולם, מידע שקשור כנראה בעצב, שמחה או פחד.

כשנותנים לאנשים להריח זיעה של אנשים שראו סרט מפחיד או משמח, הם מנחשים מי ראה איזה סרט בהצלחה גדולה יותר מאשר רק ניחוש. בני האדם עדיין מתקשרים באופן תת מודע באמצעות הסימנים הכימיים שלנו. חלק מהמחקרים בתחום הזה נערכו דווקא במכון ויצמן".

ללחיצת הידיים יש אפילו השפעה בריאותית חיובית, אומרת אל-שמאחי. כמו חיבוק, לחיצת הידיים מאטה את קצב הלב, וזה טוב. אחרי לחיצת ידיים, נביע יותר רגש כלפי האדם שלחצנו את ידיו, וזה מתבטא באינטונציה של הקול שלנו ובהבעות הפנים. נפריש יותר סרוטונין, הורמון המקושר עם מצב רוח טוב ועם למידה, ופחות קורטיזול, המקושר לסטרס.

שינוי קצר מועד

גם אם לחיצת הידיים היא עתיקה, ביולוגית וקשה מאוד להכחדה, בני אדם פיתחו עם השנים דרכים רבות נוספות לברך זה את זה בעת פגישה. "חוץ מלחיצות ידיים מכל מיני סוגים, יש נשיקות מסוגים שונים - על הלחי, על היד, אפילו על השפתיים בתרבויות מסוימות, יש קידות, יש מפגשי אפים, מפגשי טוסיקים, מפגשי פינים. יש מגוון ברכות שלום שנכחדו, אבל לחיצת הידיים תמיד חוזרת".

באחת מהרצאותיה, "הזהירה" אל-שמאחי: "בתקופת המגפה נוצר רעב למגע. אני קצת חרדה שכאשר נשחרר לחלוטין כאן באנגליה את סוגיית לחיצת הידיים, אני לא בדיוק אלחץ את היד של אנשים אלא יותר איאחז בה, ולא אשחרר אתכם כל הפגישה". והיא אומרת את זה אף שהיא יודעת שעל כף יד ממוצעת יש 150 סוגים שונים של פתוגנים, ורק 19% מהאנשים בעולם רוחצים את הידיים אחרי מספר 2 בשירותים.

אלה אל-שמאחי

אישי: בת 37, נולדה בבריטניה למשפחה שהגיעה מתימן. עד גיל 26 הייתה מוסלמית אדוקה. מאז מתמחה במחקר פלאונטולוגי באזורי סכסוך.

מקצועי: תואר ראשון מאימפיריאל קולג' בלונדון, כותבת דוקטורט באנתרופולוגיה ב-University College London, נבחרה כ"חוקרת בולטת" של "נשיונל ג'יאוגרפיק", נאמנת הארגון הבינלאומי לחקר חצי האי ערב. הוציאה לאחרונה ספר על ההיסטוריה של לחיצות ידיים

עוד משהו: מופיעה כסטנדאפיסטית, מנחה תוכניות מדע, ובהן Neanderthals: Meet Your Ancestors בערוץ בי.בי.סי 2; Jungle Mystery: Lost Kingdoms of the Amazon בערוץ 4 הבריטי; ו-Viking Warrior Queens בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 

צרו איתנו קשר *5988