השמאל הישראלי טרם השכיל לחבר בין מאהל רוטשילד ללוינסקי

המחאה החברתית של העשור הקודם לא הצליחה למנף את התמיכה הרחבה שזכתה לה למהפכה פוליטית של ממש - הגיעה השעה לדחוף לקדמת המחנה דווקא את נציגי המאהלים שנותרו מאחור

הפגנה נגד יוקר המחיה, אוגוסט 2011, תל אביב / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
הפגנה נגד יוקר המחיה, אוגוסט 2011, תל אביב / צילום: Associated Press, Ariel Schalit

המחאה החברתית, שפרצה לפני עשר שנים, סימנה התעוררות פוליטית מרגשת של מאות אלפים שמחו כנגד שיטה כלכלית ששמה במרכזה את הטייקונים על חשבון כל השאר. המחאה, שהחלה ממאהל שהוקם בשדרות רוטשילד, התפתחה במהרה לכל הארץ. לצד המאהל ברוטשילד, הלכו וצצו עם הזמן מאהלים נוספים, באזורים מבוססים פחות, ביניהם מאהל לוינסקי, מאהל ג'סי כהן, ומאהל ארלוזורוב שבסמוך לרכבת.

למרות זאת, לא הרבה אחרי שהוקמו המאהלים הראשונים ברוטשילד, הסדקים במחאה - שהתיימרה לייצג את כל העם - החלו להתעורר. שלמה מעוז טען שהמחאה מונהגת בידי דור שני לאליטות כלכליות שמוחים על שחיקת הפריבילגיות הכלכליות שזכו להם בשנים הראשונות לקום המדינה. הזמרת מרגול גם היא הצטרפה לביקורת והגיבה למחאה בטענה ש"זו מחאה של צפונבונים שפעם קראו לי ולחברי משכבר הימים מזרחים בכיינים על זה שטענו את אותם דברים שהם טוענים היום".

בהתבוננות לאחור, בביקורת שהשמיעו מעוז ומרגול יש מן האמת. עם תום המחאה והתקפלות המאהל ברוטשילד הלכו ונחשפו הפערים שבין המאהלים השונים. בעוד שחלק ממנהיגי המחאה ברוטשילד התברגו לתפקידי חברי כנסת ושרים, לא מעט מהמאהלים בלוינסקי, ארלוזורוב ובמקומות אחרים נותרו לעמוד, חלקם מאכלסים חסרי דיור שלא היה להם לאן ללכת. השינוי הפוליטי העמוק שעמד בבסיס תביעות המוחים מכלל המאהלים, גם הוא מאן להתממש.

בעשור שמאז המחאה, נדמה כי השמאל הישראלי - המחנה הפוליטי שערכיה של המחאה החברתית מייצגים אותו באופן המובהק ביותר - טרם השכיל לבנות את הגשר העמוק שבין מאהל רוטשילד ללוינסקי. לאחרונה התבשרנו כי נציגי מרצ בעיריית תל אביב הצביעו בעד פינוי גבעת עמל ומכירת זכויות העירייה בשטח לשם בניית דירות יוקרה במקום. גם המחאה לשחרור נחל האסי חשפה את הפערים בין השכבות המוחלשות למי שמתיימרים לייצג אותן. בעוד שהמחאה זכתה לתמיכה של חברי כנסת מש"ס והליכוד, מרבית חברי וחברות הכנסת משמאל שתקו, או הביעו תמיכה מהוססת בקיבוץ ניר דוד. הפיצול הזה מלמד משהו עמוק על השמאל הישראלי, שלא אחת זונח את מעמד הפועלים המזרחי, שעודנו נחשב ברובו מזוהה עם הימין.

בימין, חשוב לציין, גם לא ממהרים לקדם יוזמות שתכליתן שיפור אי השוויון החברתי, כלכלי, ואתני בישראל. בעשור שמאז המחאה החזיק הימין בשלטון ברציפות. בשנים אלה כמות הזכאים לדיור ציבורי הממתינים בתור גדלה בכ-40%, וכך התארכו גם זמני ההמתנה לטיפולים ברפואה הציבורית. בעוד שיוקר המחיה בישראל ממשיך לטפס, סכומי הסיוע בשכר דירה וקצבאות לקיום נותרו קפואים במקום. התוצאה היא שהשכבות המוחלשות נזנחות נכון להיום על ידי מרבית המפה הפוליטית.

מחנה השמאל - שבמרבית העולם מחוייב ומזוהה עם השכבות המוחלשות - צריך לשוב ולשים אותן במרכז. אקט כזה יוכל להרחיב את מעגלי התמיכה בשינוי חברתי ופוליטי ולהניע צמיחה כלכלית של החברה כולה. לא מדובר בשינוי קוסמטי אלא בשינוי עומק: בזהות ובצבע האנשים המרכיבים את המפלגות הפוליטיות ובסדר העדיפויות הפוליטי. לצד מאבקי שמאל שאליהם התרגלנו בשנים האחרונות: להפרדת הדת מהמדינה, לקידום זכויות נשים/להט"ב וגם המאבק נגד הכיבוש והשליטה הישראלית ברצועת עזה, עלינו לראות מאבקי שמאל לביטול הפערים שבין מועצות אזוריות לעיירות הפיתוח, מאבקים נגד גירוש ונישול משפחות מזרחיות מבתיהן, ובעד רפורמה כוללת בחלוקת הקרקעות והבעלות על דירות. ולצד אלו, על צדק והכרה היסטורית בעוול של פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, כנגד ההסללה של ילדים מעיירות פיתוח לחינוך מקצועי, וכנגד ההפללה המערכתית של עוני שמתרחשת בחסות העמדה לדין של עריקים - שמרביתם עוברים על החוק כדי לעבוד לפרנסת המשפחה.

המחאה החברתית של העשור הקודם לא הצליחה למנף את התמיכה הרחבה שזכתה לה למהפכה פוליטית של ממש. ייתכן והגיעה השעה לדחוף לקדמת המחנה דווקא את נציגי המאהלים שנותרו מאחור.

הכותבת היא דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת קולומביה

צרו איתנו קשר *5988