דיקטטורה | פרשנות

בעקבות המהומות בקובה: מה צריך לעשות כדי להפיל דיקטטורה?

אנחנו מתגעגעים אל הימים שבהם העזתו של ההמון הייתה מפחידה דיקטטורים והפגנות ענק היו מרתיעות את השלטון הדכאני • לא עוד: מהונג קונג ומינסק ועד הוואנה, מדינות משטרה למדו איך להישאר בחיים, ובשלטון

מפגינים נגד הממשל בקובה / צילום: Shutterstock
מפגינים נגד הממשל בקובה / צילום: Shutterstock

דיקטטורות, כפי שהראה לנו ג'ורג' אורוול, נוטות להפקיע לא רק את החירויות אלא אפילו את אוצר המלים שלהן, כולל עצם המלה "חירות"; מה שהעניק טעם מיוחד בשבוע שעבר לקריאות הקצובות, שמילאו את רחובות הוואנה, קובה. Libertad, או חירות, קראו ההמונים.

המשטר הזדעזע. איך קובנים מעיזים לתבוע חירות מבלי לבקש תחילה את רשותו? אוטובוסים נשלחו, ושוטרים מנופפי אלות פרצו מתוכם כדי להגן על המהפכה מפני חוצפתו של העם הקובני.

הנה שאלה, הנשאלת השבוע תחת הרושם של מאורעות קובה, ונשאלה במרוצת החודשים האחרונים סביב הונג קונג, בורמה, בלארוס, ונצואלה, איראן: מה צריכים ההמונים לעשות כדי להפיל דיקטטורה?

לפני 35 שנה, הפגנות רחוב נועזות בפיליפינים ובהאיטי הניבו את מה שהתחילו אז לכנות "כוח העם". בתוך חמש שנים נמחה דור שלם של רודנים קומוניסטיים, ממזרח ברלין עד מוסקבה; ורודנים נפלו בזה אחר זה באפריקה ובאמריקה הלטינית.

"כוח העם" שיתק את כוח הרצון של הרודנים. הם לא העזו לירות אל תוך ההמון. היו כמובן יוצאים מן הכלל: בורמה (1988) וסין (1989). אבל בימים ההם היה נדמה שהכלל המתגבש הוא זה של מזרח אירופה: הדיקטטורה מודה בתבוסתה, קדה קידה עמוקה, ויורדת בשקט מבמת ההיסטוריה. האבדות היו קטנות להפליא. מפגין יחיד מת בפראג, 1989; שלושה מפגינים במוסקבה, 1991. אפילו טיפות הדם המעטות ההן הספיקו כדי לשלול מן הדיקטטורות את שארית הלגיטימיות שלהן.

מה לימדו אותנו הצרפתים

מה היו חושבים לנין וסטאלין על מורך לבם של יורשיהם, לא קשה לנחש. לנין נהג להגיד שמהפכה היא "מדע". כך הוא אהב לדבר. זו הייתה דרכו להבחין בינו לבין סוציאליסטים נאיביים, שלא האמינו בזכותם להטביע את האנושות בדם בשם רעיונות של צדק משיחי. אבל גם בלי טובות מלנין, עיון בהיסטוריה של המהפכות מעניק שיעורים מועילים: איך מחוללים אותן, ואיך מונעים אותן. את השיעורים האלה העניקו לנו בעיקר הצרפתים, אלא מי.

בהפרש של 80 שנה הם הראו דבר והיפוכו: מהפכה אחת שהצליחה, אף כי לא היה בה שום דבר בלתי נמנע; ומהפכה שנייה שנכשלה, אף כי היה לה סיכוי מצוין להצליח. שאלה של תשומת לב מצד אויבי המהפכה.

בפעם הראשונה, ב-1789, הם לא הבחינו בסכנה. "היום לא קרה שום דבר", כתב המלך לואי ה-16 ביומנו, ב-14 ביולי, יום נפילת הבסטיליה. בפעם השנייה, ב-1871, הם היו מוכנים להרוס את המהפכה בכל מחיר. נפילת "הקומונה של פריז" הייתה לטראומה המכוננת של מהפכנים.

המכנה המשותף לשתי העוויתות המהפכניות ההן היה כמובן מקומן: פריז. במהפכה המוצלחת היה מספיק לתפוס את פריז כדי לתפוס את צרפת. במהפכה הכושלת, פריז נתפסה - אבל לא הספיקה. מאז השאלה חזרה ונשאלה: האם מספיק להשתלט על עיר הבירה כדי לנצח? לימים, השאלה הצטמקה עוד יותר: האם מספיק לכבוש את תחנת הרדיו, את משרד הדואר, את ארמון המלך או הנשיא?

״אין בנו פחד״, מצטט עיתון במיאמי את המפגינים נגד המשטר בקובה / צילום: גזיר עיתון הראלד
 ״אין בנו פחד״, מצטט עיתון במיאמי את המפגינים נגד המשטר בקובה / צילום: גזיר עיתון הראלד

רישיון להרג, רישיון לדיכוי

מאז ימי האופוריה של נפילת הקומוניזם, כישלונותיו של "כוח העם" התרבו והלכו. דיקטטורות מתגוננות התחילו ללמוד שאפשר להתגבר על ההמונים, גם אם הם כובשים את כיכר העיר. סיבה מרכזית לחולשת המהפכנים היא תלותם המופרזת בהתארכות האופוריה.

ראינו בשנה שעברה מיליוני בלארוסים ממלאים את שדרות מינסק, לאחר שדיקטטור זייף באופן מוגזם את תוצאות הבחירות; ראינו מיליונים ממלאים את רחובות הונג קונג, באקט מעורר הערצה של התרסה נגד מדינת המשטרה הגדולה ביותר בתולדות האדם. ראינו המונים קוראים תיגר על הדיקטטורות השמאליות הברוטליות בוונצואלה ובניקרגואה.

ראינו הפגנות־ענק באיראן, בעיראק, בתאילנד (לא שוות ערך בשיעורי הדיכוי שלהן).
מפגינים שילמו מחיר כבד. העולם התפעל מהעזתם. אבל אף אחת מהתפרצויות "כוח העם" הללו לא עלתה יפה. לא הזכרנו כמובן את האביב הערבי, שהפך לסתיו, שהפך לחורף.

מאלף הוא רישיון הדיכוי שוולדימיר פוטין מעניק לאלכסנדר לוקשנקו בבלארוס. אילו מיכאיל גורבצ'וב היה מעניק רישיון כזה לבני חסותה של ברית המועצות במזרח ברלין, בוורשה ובפראג בסוף שנות ה-80; ואילו היה נוטל רישיון כזה בעצמו, כדי לכבות את ההתלקחויות המקומיות בארמניה, בגרוזיה, בליטא ובלטביה, מפת אירופה ומשוואת הכוחות הבינלאומית היו שונות באופן דרמטי. אבל הוא התייחס בכבוד, או בחולשת דעת, אל מפגיני כיכר העיר.

שליטי סין גמרו אומר ב-1989 שלא להרשות לדמוקרטיה לצמוח מתחת לחוטמם. הם עמדו במשימה באמצעות טבח המונים. עריצי העולם למדו לקח חשוב: אין הכרח להיבהל מפני ההמון, כל זמן שהעריצים מוכנים לשלוף את הנצרה. יעידו המהירות והנחישות של הדיקטטורה הקובנית בשבוע שעבר, מיד לאחר גל ההפגנות. אמנם איננו יודעים מה המהפכה מסוידת העורקים הזו תעשה אם ההפגנות יתחדשו, אבל בשנה ה-30 לנפילת הקומוניזם באירופה רמת הציפיות נמוכה.

ג'ו ביידן מדבר לעתים קרובות על המאבק הרעיוני בין הדמוקרטיות לדיקטטורות, ומה חשוב להוכיח שלא נס ליחה של הדמוקרטיה. התגובה: סין מלגלגת, רוסיה מגחכת, והטליבאן משלימים את חיסול הדמוקרטיה באפגניסטן. אם ההיסטוריה המודרנית היא מחזורית, אפשר כנראה להגיד על החירות שהיא נתונה לגאות ולשפל. סביר להניח שאנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של שפל.