בגן של הילדה היו נחשים וביוב. שם החלטתי על קריירה ציבורית

בגיל 14 הוא בנה את בית משפחתו בעצמו מבלוקים וגנרטור, פעמיים המדינה הרסה לו את העסק, את הקריירה הציבורית התחיל בכלל בגלל תקרית בגן של הילדה, והוא לא מתכוון לוותר לארגוני הפשע • סלאמה אל־אטראש, יו"ר פורום היישובים הבדואים בנגב: "יש הרבה פוטנציאל לא ממומש אצלנו"

סאלמה אל אטרש, יו"ר פורום הישובים הבדואים / צילום: איל יצהר
סאלמה אל אטרש, יו"ר פורום הישובים הבדואים / צילום: איל יצהר

אישי: בן 45, נשוי בשנית, אב ל-11. גר ביישוב אל אטרש.
מקצועי: ראש מועצת אל קאסום ויו"ר פורום ראשי הרשויות הבדואיות בנגב.

אני: מחויב לחברה שאני בא ממנה ולמדינה.

משפחה: משבט אל־אטראש, שקיים בנגב כבר מאות שנים. הסבים והסבתות עסקו בגידול חיטה, כבשים ועיזים. אבא ואמא הכירו מילדות והתחתנו בשידוך כשהוא היה בן 28 והיא בת 17. אבא עבד בבניין עד שקיבל אירוע לב ואמא גידלה 11 ילדים.

ילדות: חיינו בעוני, בפחון, בלי חשמל וביוב. מים היינו שואבים מהבאר, או מביאים בג'ריקנים על חמור, ממרחק של 4 ק"מ. כשהייתי בן 14 בנינו בית מבלוקים, בעזרת אחי הגדול שלי שהצליח לחסוך כסף. מתחנו אליו קו מים באורך 2 ק"מ באישור המדינה וקנינו גנרטור. היינו בין היחידים עם טלוויזיה, שהיינו מחברים למצבר של מכונית וכמעט כל הכפר בא לראות אצלנו את המונדיאל לפנות בוקר. אחר כך רובם נשארו לישון.

לא הייתה לי כמעט ילדות, כי הייתה עליי אחריות גדולה, אם זה לעזור להורים או להביא מים. למדתי ביסודי בבית ספר של אל־אטרש, שאליו היינו הולכים קילומטרים לכל כיוון, ובתיכון בכסיפא. תוך כדי לימודים עבדתי כמלצר במלונות בים המלח, הייתי מבריז ועושה חמש משמרות כדי לעזור בבית. התחתנתי בפעם הראשונה בגיל 18. הייתי ילד בעצמי. יש לנו שישה ילדים והתגרשנו לפני 15 שנים.

ארה"ב: בארץ, פתחתי מכולת על כביש 31, ואחרי כמה זמן המדינה הודיעה שצריך להרוס אותה, ולא מכולות אחרות באזור. זה שבר אותי. אז בגיל 23 טסתי לשיקגו עם 2,000 דולר ובלי להכיר שם אף אחד. פגשתי בדואי מהצפון שלימד אותי עסקי הובלות, פתחתי חברה והתחלתי לגלגל כסף. הצלחתי מאוד. פתאום היה לי בית, רכב, אופניים, ופרנסתי את המשפחה שנשארה בארץ. אחרי שבע שנים, כשבאתי לביקור, אבא אמר לי, מספיק. השגת מה שרצית, תחזור. תהליך החזרה לקח כמה חודשים, זה היה כמו להיגמל מסם.

ישראל: אחרי שחזרתי התחתנתי שוב, ילדנו חמישה ילדים ופתחתי עסק של ייעוץ פיננסי בבאר שבע. בניתי בית באל אטרש, שהפך ליישוב מוכר אבל לא מוסדר, והרסו גם אותו. זאת טראומה שילדים נושאים כל חייהם. הצלחתי לבנות במקומו בית קטן ובו אנחנו גרים.

קריירה ציבורית: ב-2014 הקטנה נכנסה לגן. יום אחד היא לא רצתה ללכת יותר כי היה נחש בכיתה. הלכתי לשם כדי להיפגש עם המנהלת. שבע כיתות עם ארבעה תאי שירותים שמשמשים גם את הצוות, בלי ידיות לדלתות, מתקן משחקים אחד לכולם, חוטי חשמל חשופים וביוב שזורם על החול. תיעדתי הכל ופניתי למועצה.

אחרי חודש, כשכלום לא קרה, עתרתי לביהמ"ש והוא חייב את המועצה לבצע תיקונים. התחלתי להפציץ את משרדי הממשלה במכתבים ובפגישות, דרשנו קיום בחירות. ב-2017 נערכו הבחירות הראשונות. התמודדתי והפסדתי. שנה וחצי אחר כך, כשנערכו הבחירות המקומיות הכלליות, נבחרתי לתפקיד ראש המועצה, של יותר מ-60,000 תושבים בשבעה כפרים. הייתי צריך לעשות סדר ולבנות הכל מהתחלה, ומיניתי מנכ"ל חיצוני, יהודי.

אל־קאסום: הרה־ארגון הפריע לאנשים. המנכ"ל הותקף פיזית, משרדי המועצה בבאר שבע הוצתו, מכוניות של עובדים נשרפו והרגשנו שאין לנו גיבוי מהמשטרה, מה שנותן לגיטימציה לארגוני פשע להשתלח בנו. כן, אני פוחד, אבל לא מתכוון לוותר.

מדינת ישראל: מאוד כועס על הריסת הבתים בלי לתת פתרון אלטרנטיבי, על ההזנחה. העובדה שרע"מ בממשלה לא תעזור לנו, כי יש סחר מכר על הצבעות ולא שותפות אמיתית, כי חלק מהשותפים שלהם לא מאמינים בדרך שלהם. מדינת ישראל לא רוצה להשקיע בחברה הבדואית. אחרת זה כבר היה קורה מזמן.

מהומות ולינצ'ים: היו ההקדמה לאירוע האמיתי שיגיע, זה רק עניין של זמן. החברה הבדואית מתכנסת לתוך עצמה ומקצינה. 94% מבתי הספר שלנו נכשלו בשניים מתוך שלושה מבחני מיצ"ב, אחד משלושה ילדים לא מסיים י"ב. הזעם לא היה רק על המבצע בעזה, אלא גם בגלל שיהודים חמושים מגיעים לכפרים שלנו או מתנפלים על מפגינים באוניברסיטת בן גוריון. אסור להתעלם מהכרטיס האדום הזה.

תפיסת עתיד: המדינה לא גילתה עדיין את כל הטוב אצלנו, ויש הרבה פוטנציאל לא ממומש.