העליון איזן היטב בין חובת מנהלים לבעלי המניות ובין התערבות שיפוטית מוגזמת

צריך להיזהר מפני יד קלה מדי בתביעות של בעלי מניות נגד נושאי משרה, אבל גם יד קשה מדי תוביל לתוצאות לא יעילות • פסיקה חדשה של בית המשפט העליון מאזנת לא רע בין השניים

בית המשפט העליון קובע כי גם כשהמנהלים נתבעים בגין הפרת חובת הזהירות כלפי בעלי המניות, חל כלל שיקול-הדעת העסקי / צילום: Shutterstock, PIC SNIPE
בית המשפט העליון קובע כי גם כשהמנהלים נתבעים בגין הפרת חובת הזהירות כלפי בעלי המניות, חל כלל שיקול-הדעת העסקי / צילום: Shutterstock, PIC SNIPE

האם חבים מנהלי החברה בחובות כלפי בעלי המניות עצמם, ולא רק כלפי החברה? לאחרונה פסק בית המשפט העליון בחיוב בשאלה זו. החובות כלפי החברה כוללות את חובת הזהירות, הדורשת מהמנהלים שלא לנהוג ברשלנות; ואת חובת האמונים, שלפיה עליהם לנהוג בתום-לב, לטובת החברה, ולא בניגוד עניינים בין טובת החברה לטובתם האישית.

לרוב, כשמנהלים מפרים את חובותיהם כלפי החברה, בעלי המניות יגישו בקשה לתביעה נגזרת, למימוש זכות תביעתה נגד מנהליה. אך לעתים עולה השאלה האם ואימתי מתעוררת לטובת בעלי המניות עילת תביעה אישית נגד המנהלים.

שאלות אלה נדונו בעניין חברת פינרוס. פינרוס בע"מ היא חברת החזקות שעוסקת ביבוא ובשיווק חלקי חילוף לרכב. בעלי המניות בפינרוס היו משפחת וינקלר, ששלטו בה באופן ישיר ובאמצעות חברת אומים. בני המשפחה גם שימשו כיו"ר דירקטוריון וכמנכ"ל בחברה. הלכה למעשה קבוצת אומים/וינקלר הייתה בעלת השליטה בחברה. פינרוס הפכה לחברה ציבורית ב-1993, אך בתחילת שנות האלפיים הודיעו רשויות הבורסה לחברה כי היא לא עומדת בדרישות הקבועות בתקנון הבורסה לרישום ברשימת המסחר הראשית, וכי היא תעבור לרשימת השימור.

ב-2003 הצליחה פינרוס לחזור לרשימה הראשית, אך ב-2008 שוב נקלעה לאותו מצב עם אזהרה דומה מהרשויות. בשלב זה נקטו המנהליםבפעולות סותרות, שחלקן הובילו לתוצאות הפוכות שמרחיקות את החברה מהרשימה הראשית, בראשן רכישה של כמות משמעותית ממניות מהציבור. הצעת רכש ראשונה מצד בעלי השליטה נדחתה ברוב מוחץ של בעלי מניות המיעוט, אך לאחר שהחברה עברה לרשימת השימור ב-2011, פרסמו בעלי השליטה עוד הצעת רכש מלאה, שהפעם נענתה בחיוב על-ידי רוב גדול מבעלי מניות המיעוט. החברה נמחקה ממסחר.

בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון (השופט חנן מלצר) פסקו כי המנהלים לא הצליחו להוכיח כי נקטו צעדים מספקים למניעת מעבר החברה לרשימת השימור, והטילו עליהם אחריות בגין הנזקים שנגרמו לבעלי מניות המיעוט.

על פסק הדין כבר נמתחה ביקורת, בטענה כי הוא יוצר חשיפה גדולה מדי לסיכון למנהלים, שעלולים להיתבע הן בשל נזקים שנגרמו לחברה והן בשל נזקים שנגרמו לבעלי המניות. אולם חשוב לציין מספר דברים: ראשית, כבר נפסק בעבר על-ידי בית המשפט העליון כי אם בעל המניה סובל נזק שלא תלוי בנזק של החברה, עשויה לקום לו תביעה אישית עצמאית מזו של החברה. זאת כל עוד הנזק לא מתבטא רק בירידת הערך של המניה - שחופף ברגיל לכלל בעלי המניות ולחברה עצמה, ולא מבטא נזק ייחודי. כך שבפסק הדין הנוכחי אין כל חידוש.

במקרה זה הנזק לבעלי מניות המיעוט היה כפול: גם בכך שהמעבר לרשימת השימור סימן סחירות נמוכה יותר במניות, שכן המניות ברשימה זו נסחרות רק בתחילת יום המסחר (וזאת לעומת בעלי השליטה שלא חייבים את פלטפורמת המסחר של הבורסה כדי לסחור במניותיהם); וגם כי בעקבות המעבר לרשימת השימור בעלי השליטה יכלו לרכוש את המניות מהציבור במחיר נמוך יותר, שכן ערך החברה ירד.

שנית, בעניין פינרוס ככל הנראה האינטרס של החברה נפגע גם הוא. המנהלים היו בחלקם בעלי עניין אישי מסוים, שכן הם היו חלק מקבוצת השליטה, שכאמור נפגעה הרבה פחות. האינטרס של החברה היה לא להגיע לרשימת השימור, שכן המעבר פוגע בחברה גם מבחינת הסחר המוגבל במניותיה וגם מבחינה תדמיתית. אבל נראה כי לאור האינטרסים של בעלי השליטה שנפגעו במידה פחותה, לא ננקטו צעדים משמעותיים בשביל למנוע מהחברה לעבור לרשימה זו.

לולא הצעת הרכש המלאה, דרך המלך גם במקרה זה הייתה באמצעות תביעה נגזרת. אלא שהצעת הרכש המלאה הושלמה, בעלי מניות המיעוט כבר אינם בעלי מניות, ולכן גם לא יכלו להגיש תביעה נגזרת. האפיק היחיד שנותר הוא תביעה ייצוגית.

שלישית, בית המשפט העליון קובע כי גם כשהמנהלים נתבעים בגין הפרת חובת הזהירות כלפי בעלי המניות, חל כלל שיקול-הדעת העסקי. משמעות הכלל היא שככל שהמנהלים פעלו בתום-לב, ללא ניגוד עניינים ובאופן מיודע, תוכן ההחלטה שלהם לא ייבחן על-די בית המשפט, ולא תוטל עליהם אחריות גם כשנגרם נזק כתוצאה ממנה. ככל שהכלל חל גם ביחס למערכת היחסים בין ההנהלה לבין בעלי המניות, אזי היקף הביקורת השיפוטית על פעולותיהם ומחדליהם יהיה מצומצם יחסית, וגם מבחינה זו לא נראה כי פסיקה זו פרצה גדר מוגזמת.

החשש מפני התערבות שיפוטית יתרה בניהול החברה והרתעת יתר של המנהלים מפני לקיחת סיכונים הוא חשש רלוונטי; אך מנגד צריך לתמרץ מנהלים לפעול לטובת החברה, ולא להתרשל בתפקידם להשאת רווחיה. למרות זעקות השבר, נראה כי פסיקה זו מאזנת היטב בין השניים.

הכותבת היא מרצה בכירה ומומחית לדיני תאגידים ולדיני חדלות פירעון, הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו