רגע מביך מאוד נרשם לפני עשרה ימים כשהשר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, שיתף בציוץ מטעמו את תגית הקמפיין "חיי ערבים חשובים" ששוטף לאחרונה את הרשתות החברתיות. הרגע הזה הביך לא בגלל שחיי ערבים אינם חשובים, חלילה. הם חשובים מאוד. הוא הביך מפני שבבת אחת הפך השיח החשוב כל כך על האלימות בחברה הערבית למטופש ופרובינציאלי כל כך. וכעת - גם מצד הדרג הבכיר בממשלה שנתן לכך גושפנקא.
במקום לטפל בבעיית האלימות הקשה בחברה הערבית, נראה שבר-לב נגרר אחרי הניסיון הילדותי לחקות את השיח האמריקאי בעניין "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter). ההשוואה המכוונת בין אמריקה לישראל, לה רומזת בבירור הסיסמא הזהה, מבהירה כי הבעיה אינה בערבים, אלא בנו, היהודים הגזענים, הנדרשים להבין כי חיי הערבים חשובים.
יש רק את העניין הקטן הזה שאין שום קשר בין מה שקורה בארה"ב למה שקורה בישראל. באמריקה הקמפיין הזה פרץ בעקבות הריגתם של שחורים בידי לבנים (אזרחים וכוחות שיטור) בשל מה שתואר כגזענות לבנה. בישראל, לעומת זאת, מדובר באלימות פנים ערבית שבני החברה הערבית מפעילים כלפי עצמם. ערבים שרוצחים ערבים.
הקולקטיב היהודי אשם
אני מאמין שכל ילד מסוגל לזהות בנקל את מה שהשר בר-לב כנראה אינו מבחין בו. שזו לא בדיוק הגזענות היהודית שלוחצת כאן על ההדק ורוצחת ערבים אחת לכמה ימים; שלשיטור החסר שקיים בחברה הערבית יש סיבות מאוד ברורות והן לא ממש קשורות לצד היהודי; שהיו אלה דווקא הח"כים הערבים שהצביעו, בשנת 2018, נגד החוק שאפשר הקמת תחנות משטרה חדשות בערים הערביות; שהיו אלה בני החברה הערבית שהציתו חלק מתחנות המשטרה שהוקמו ביישוביהם; שהייתה זו רע"ם שהתנגדה אך לאחרונה להקמת ועדת חקירה לבחינת האלימות בחברה הערבית; שמעולם לא קרה שהח"כים הערבים פרעו את השטר שבו קראו למלחמה חסרת פשרות באלימות, ומעולם לא היו מוכנים לצדד במשטרה כשאנשיה נאלצו להתמודד - לא עם האלימות כרעיון מופשט - אלא עם פורעים אלימים ומאוד קונקרטיים; שהח"כים הערבים עצמם לא בדיוק מהווים דוגמה אישית ביחס שלהם כלפי נציגי המשטרה בהם הם נתקלים; שהמפגשים האלה בהם הם מתועדים כשהם צועקים על השוטרים, מטיחים בהם עלבונות, ולעיתים אף מפעילים נגדם אלימות לא בדיוק מועילים להפגת המתח שבין המשטרה לחברה הערבית.
כל זה אינו מועיל. כי הרי ידוע שדרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, ומה שמחבר בין אלימות לקבוצת מיעוט לעולם יהיה גם הוא הסבר אחד בלבד. אם בארצות הברית בני המיעוט השחור נרצחים בגלל גזענותה של קבוצת הרוב הלבנה, מן הסתם גם בישראל נרצחים בני המיעוט הערבי בגלל גזענותה של קבוצת הרוב היהודית. זו אקסיומה. אין צורך בנתונים כדי להוכיח אותה. וכמובן ששום ראיה לא תספיק כדי לסתור אותה.
אלא שקמפיין "חיי ערבים חשובים" הוא לא רק פרובינציאלי ומטופש. הוא גם מרושע. למעשה, הוא לא פחות מעלילת דם מודרנית. שוב גויים נרצחים בידי גויים, ושוב היהודי מואשם ברצח. הפעם, בשונה מעלילות הדם הקלאסיות, העלילה אינה מכוונת כנגד יחיד כזה או אחר בקבוצה היהודית. זה הקולקטיב היהודי שמשמש כמטרה לחיצים. הרוב היהודי הוא שאשם ברצח. מדהים לראות שיהודים משתפים פעולה עם כתב האישום הנורא הזה. ומדהים עוד יותר לראות את החדווה שבה הם עושים את זה. עד כמה הם מרוצים כשהם משתפים את התיוג הנפשע הזה. אשרינו, מקרבנים אנחנו.
ההצעה שטיבי לא יגיש
בשנת 2015 הגיש חבר הכנסת אחמד טיבי הצעת חוק שביקשה לאסור על אמצעי התקשורת השונים לעשות שימוש בביטוי "רצח על כבוד המשפחה". הנימוק בדברי ההסבר היה ברור: "הצמדת מעשה אלימות כמו רצח לביטויים חיוביים מעבירה מסר מעודד והצדקה למעשה שכזה".
בעולם שבו לא הייתי מכיר את הזלזול של טיבי וחבריו למפלגות הערביות השונות בחיי אדם, ואת הפלירטוט הבלתי נגמר של רבים מהם עם רצח יהודים על ידי מחבלים בני עמם, הייתי עשוי להתרשם. אם חוסר המוכנות של ח"כ תומא סלימן לכנות את חמאס "ארגון טרור" לא היה מוכר לי, או שבמקרה הייתי מפספס את הסירוב של ח"כ אוסאמה סעדי לגנות את רצח משפחת הנקין, או שאיכשהו לא הייתי נתקל בנאום השוהדא המחריד של טיבי עצמו, יתכן והייתי מתרגש מהדברים שלו. כמה מתקדמת התפיסה ולפיה להאדרה מילולית של רצח, ולחילופין - להקטנת הרכיב הבעייתי שבו, השפעה ישירה על תמרוצו החיובי או השלילי של מעשה הרצח הבא.
אלא שאני חי כאן. על האדמה הזו. זו שספגה את דמיהם של למעלה מאלף יהודים בשנים האחרונות על ידי בני עמו של טיבי. ואולי בגלל זה נראה לי דחוף יותר מחוק האוסר לקרוא לרצח על כבוד המשפחה - "רצח על כבוד המשפחה", חוק המחייב לקרוא לכל רצח - "רצח". ולא משנה אם הוא מתבצע על רקע רומנטי, כלכלי או לאומי. אלא שאת הצעת החוק הזה טיבי לעולם לא יגיש.
הטענה שלי אינה נגד הצביעות של רבים מחברי הכנסת הערבים ביחס לערך חיי האדם. על התופעה הזו אין מה להכביר במילים. היא מוכרת לעייפה. הטענה שלי היא שחברי הכנסת הערבים מסרבים להבין שהזלזול המתמשך שלהם בחיי אדם, כפי זה משתקף בהתבטאויותיהם, ולא פחות מכך - בשתיקותיהם, ביחס ליהודים שנרצחים במסגרת המאבק המתקיים בשדה הלאומי - מחלחל בהכרח גם לשדה האזרחי, בו נפגעים בני עמם.
חוסר יכולת למתוח קו
כשנציגי החברה הערבית בכנסת מקצינים בשנים האחרונות עוד ועוד, ואינם מצליחים למתוח קו ברור סביב הקטגוריה "רצח", ולהבדיל אותה מכל שאר העניינים, בלי לטשטש, לבלבל, לקרוץ או להסביר - נטילת חיי אדם בשם ערכים כאלה ואחרים נתפסת כמוצדקת. משעה שנמנעת לגנות את הרצח בשדה הלאומי, יקשה עליך מאוד לטעון באופן משכנע שכשמדובר בהריגת אדם בשם מסורת ערבית ארוכת שנים של כבוד המשפחה, או ריב חמולות עקרוני על ירושת אדמות, הרי שמדובר בעניין שאין להעלותו על הדעת.
כשרצח נחשב לחלק לגיטימי מארגז הכלים של החברה משהו מאוד מרכזי מתחיל להתכרסם בה מבפנים. כשהשימוש ברצח מותר, לפחות לפעמים, לפחות כנגד חלק מהאנשים; כשהוא אינו ראוי לגינוי, בוודאי אם הנרצחים הם חלק מקבוצה מסוימת - היסוד הכי חשוב בחברה עובר התכה. חברה כזו אינה מצליחה יותר למצוא בעצמה את ההצדקות להימנע מאלימות קשה.
אבל כמובן, שזה רק הסבר פסיכולוגי פשוט שהוכח שוב ושוב בדברי ימי העולם בדבר הקשר שבין רמות אלימות בשדה פעילות אחד המחלחלות בהכרח לשדות פעילות אחרים. לעולם הוא לא ישכנע כמו האגדה האורבנית בדבר הגזענות היהודית הקולקטיבית הרוצחת את בני החברה הערבית. אם איבדנו את שר הבט"פ יתכן שהקרב הזה אבוד.
הכותב הוא דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו בתפקידי יעוץ שונים בכנסת ובממשלה. לקראת הקמת הממשלה הנוכחית שימש כחבר בצוות המשא-ומתן של ימינה לממשלה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
