האם כליאת אסירים פלסטינים בכלא גלבוע היא הפרה של אמנת ז'נבה?

מפלגה: הרשימה המשותפת
תוכנית: קלמן-ליברמן, כאן ב'
תאריך: 13.09.21
ציטוט: "לפי אמנת ז'נבה הרביעית, אסור בכלל להעביר אנשים שנעצרים מהשטח הכבוש למדינה הכובשת"
ציון: דרוש הקשר

בריחת ששת המחבלים מכלא גלבוע בערב ראש השנה העמידה מדינה שלמה על הרגליים ועוררה שאלות רבות לגבי נהלי האבטחה של בתי הכלא בישראל והמשמעות של כליאת אסירים ביטחוניים משטחי יהודה ושומרון מחוץ לגדה. עד פרסום טור זה כבר נתפסו כל ששת המחבלים, אולם עד אמצע ספטמבר נתפסו רק ארבעה מהם ואז עוד הרבו לדבר על הנושא באמצעי התקשורת. בעקבות פוסט בטוויטר של ח"כ עופר כסיף ממפלגת חד"ש, שדיבר על המאבק הצודק של העם הפלסטיני להשתחרר מכיבוש הרצחני והשאיפה לחופש, התראיין כסיף ב-13.09 בתכנית קלמן-ליברמן של כאן רשת ב'. בהקשר כליאתם של המחבלים בכלא גלבוע, הנמצא בעמק חרוד סמוך לבית השיטה, אמר: "בוא נתחיל מזה שלפי אמנת ז'נבה הרביעית, אסור בכלל להעביר אנשים שנעצרים מהשטח הכבוש למדינה הכובשת, אז בוא נתחיל מזה שהאסירים הפלסטינים בכלל לא צריכים להיות בכלא כמו גלבוע". מוקדם יותר בראיון, אמר בתגובה לכך שהמראיינים ציטטו את הפוסט שלו מהטוויטר: "כשאני מנתח את כל הסיטואציה הזאת, משתדל לפחות באופן רציונלי, ברור לגמרי שההקשר הוא החשוב". אז ניגשנו לבדוק את ההקשר.

אמנת ז'נבה הרביעית 1949, העוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית, נחשבת לחלק מהמשפט הבינלאומי ההסכמי. האמנה דנה בעיקרה בהיבטים ההומניטריים בהקשר האוכלוסייה האזרחית וכוללת מספר לא מבוטל של סעיפים הדנים בזכויות עצירים, כולל בין היתר תנאי הכליאה. מדינת ישראל הפקידה את כתב האישור ב-6 ביולי 1951. סעיף 76 לאמנה פותח במשפט: "מוגנים שנאשמו בעבירות ייעצרו בארץ הכבושה, ואם נתחייבו בדין, ירצו את עונשם שם". כלומר, אכן ישנו סעיף לפיו עצורים שנעצרו בשטח הכבוש יכלאו בשטח הכבוש. עם זאת, לפי בג"צ ישנם גם סעיפים באותה האמנה המאפשרים למעשה לכלוא עצורים מהשטח הכבוד בשטח המדינה הכובשת.

הבג"צ המדובר הינו בג"צ 253/88 - סג'דיה - פסק דין בעתירה של חמישה פלסטינים המוחזקים במעצר מנהלי, בה התבקש בית המשפט להורות לשר הביטחון שלא לכלוא אותם במתקן הנמצא מחוץ לשטחים הכבושים וכן לשפר את תנאי כליאתם. העותרים התבססו על ארבעה סעיפים מתוך האמנה: סעיף 76 שהוזכר לעיל, סעיף 49 (לפיו "העברת-כפייה של מוגנים, יחידים או המונים, וכן גירושם של מוגנים, משטח נכבש לשטחה של המעצמה הכובשת או לשטחה של כל ארץ אחרת – בין שטח נכבש ובין שטח בלתי נכבש – אסורים, ויהי המניע מה שיהיה") וסעיף 80 (שנוסחו הוא: "עצירים יקיימו בידם את מלוא מעמדם האזרחי ואת זכויות הליווי המתיישבות עם מעמדם"). העתירה נדחתה. בהסבר לפסק הדין נכתב כי בהוראות אמנת ג'נבה הרביעית אין איסור מפורש על העברת עצירים מנהליים למתקן כליאה בשטח מדינת ישראל וכן כתוב כי בסעיף 79 לאמנה, אשר קובע את הכללים המנחים העקרוניים לגבי תנאי המעצר המנהלי, מורה על אי-תחולתו של סעיף 76 כחלק מהעקרונות החלים על עצירים מינהליים.

סעיף 79 באמנה המוזכר לעיל, אומר כי "בעלי הסכסוך לא יעצרו מוגנים אלא בהתאם להוראות הסעיפים 41, 42, 43, 68 ו-78". סעיפים אלו למעשה מבהירים כי במידה והמעצמה הכובשת שבידיה עצורים מאמינה כי בטחון המדינה מחייב זאת וכי אמצעי ההגנה מצריכים זאת, היא רשאית לייחד מקום מגורים או מעצר, בהתאם לחוק המקומי: "החלטות בנוגע לייחוד מקום מגורים או למעצר, כאמור לעיל, יתקבלו לפי נוהל סדיר שתקבע המעצמה הכובשת בהתאם להוראות האמנה הזאת" (סעיף 78). כפי הניתן לראות סעיף 76 איננו נכלל בין הסעיפים הרלוונטיים לתנאי המעצר בהתאם לסעיף 79 לאמנה.

בהקשר זה חשוב לציין כי הפסיקה של בג"צ עוסקת גם בדין המקומי. סעיף 2 לצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) קובע כי מדינת ישראל רשאי לקבוע את מקום כליאתו של כל עציר שנעצרה על ידה "ובלבד שציון המקום ייכלל בנוסחו של צו המעצר". לגבי מקום הכליאה מזכירים השופטים מספר לא מבוטל של תקנות, הוראות וצווים, הקובעים כי מעצר או החזקה במעצר ניתנים לביצוע במתקני כליאה בשטח ישראל, למשל: תקנות שעת- חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967,הארכת תוקף של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשמ"ח-1987, שהוארכו שוב ב-2007 ונוספים. על פי פסק הדין, אמנת ז'נבה נכללת תחת ההגדרה "משפט בינלאומי הסכמי", כלומר, הדין אינו נקלט באופן אוטומטי כחלק מהדין המקומי כל עוד לא שולבו באמצעות חקיקה. זאת לעומת "משפט בינלאומי מנהגי" המשקפות את מנהגן של הרב המכריע של המדינות ומחייב אותן גם ללא עגינה בחוק המקומי. לאורך כך, למעשה קבעו השופטים כי החוק המקומי גובר על אמנת ז'נבה ולכן מעצר תושבי הגדה בשטח ישראל הוא חוקי. נציין כי ישנם בג"צים נוספים, כדוגמת בג"צ 2690/09, שעסקו בעניינים דומים והגיעו למסקנות זהות.

בתגובה לפניית המשרוקית לח"כ כסיף, נעננו כי "עצם החזקתם בישראל מהווה הפרה של החוק ההומניטארי הבין-לאומי, האוסר על העברת אזרחים, לרבות עצירים ואסירים, מהשטח הכבוש לשטחה של המדינה הכובשת". בתגובתו התייחס לסעיפים 4, 46, 76 ו-77 באמנה. כאמור, סעיפים 46, 76 מקבלים התייחסות בפסיקת בג"צ המוזכרת לעיל. סעיף 4 מגדיר מהם "מוגנים" לפי האמנה ולדברי כסיף אינם מחריגים עצירים ואסירים. אמנם אין החרגה כאת בסעיף 4 אולם ישנם סעיפים אחרים המתייחסים למוגנים עצורים ואלו הם הסעיפים הנידונים באותו הבג"צ. כמו כן, סעיף 77 מדבר על השבתם של העצורים עם תום הכיבוש לשטח המדינה המשוחררת, אך זה אינו מצב הקיים כרגע במציאות בשטח. כמו כן, התייחס גם להוראת סעיף 49, האוסרת במפורש על "העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת (...) יהיה המניע להם אשר יהיה". לגבי סעיף זה בפסיקת בג"צ נכתב "אין מקום להתבסס על האמור בסימן 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, כאשר הוראה מפורשת של המשפט הישראלי קובעת הסדר שונה". סעיף 78 לאמנה אומר: "היתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של ביטחון, לנקוט אמצעי ביטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם. החלטות בנוגע לייחוד מקום מגורים או למעצר, כאמור לעיל, יתקבלו לפי נוהל סדיר שתקבע המעצמה הכובשת ", כלומר, לפי סעיף זה החוק המקומי גובר ותואם את מה שפסקו השופטים.

לסיכום, אמנם יש סעיפים באמנה הקובעים כי אין להעביר "מוגנים" מתוך "שטח כבוש" אל שטח "המעצמה הכובשת", אך סעיפים אחרים באמנה מאפשרים למדינה לפעול בנסיבות מסוימות בהתאם לחוק המקומי הקיים בה. על פי פסיקת בג"ץ, בישראל החוק הקיים מאפשר לנהוג כך מבלי להפר את אמנת ז'נבה. לכן דבריו של כסיף דורשים הקשר.