הגישה המעוותת לשוויון בכל מחיר דורשת הנמכה בפוטנציאל ילדינו

לפני מספר שנים השתתפתי בפיתוח תוכנית להוראת מתמטיקה ומדעים למצטיינים שנרכשה על ידי סינגפור. בעקבות כך, בתוכנית הסאטירה ארץ נהדרת שודר מערכון היתולי על כך שישראל מצאה דרך חדשה להתקדם בדירוג העולמי בחינוך - להוריד את הדירוג של סינגפור. כיום המהתלה הזו הופכת למציאות עם התפיסה "השוואה כלפי מטה".

התפיסה לעיל מתוארת בחיוב במאמר "השוואה כלפי מטה בחינוך" של ד"ר תמי הראל בן שחר, המנהלת האקדמית של הקליניקות למשפט ושינוי חברתי באוניברסיטת חיפה. ישנם מאמרים שקראתי ולא הסכמתי איתם. ישנם מאמרים שאף הכעיסו אותי. המאמר הזה היה שונה. התחושה שליוותה אותי בקריאה הייתה: "יש אנשים שבאמת חושבים כך?".

כך במאמר: "יודגש: כאשר מדובר בהשוואה כלפי מטה, אין הכוונה רק לחלוקה מחדש של משאבים מהחזק לחלש , שהיא פעולה אשר קל יותר להצדיקה, אלא גם למצבים שבהם מה שנלקח מן החזק אינו מועבר לחלש".

ראשית, ראוי לציין שאקטיביזם חברתי, חשוב ככל שיהיה, אינו בתחום המנדט של מוסד אקדמי האמון על מחקר מדעי אובייקטיבי. שנית, לא כל שינוי הוא בהגדרה חיובי, ודבר זה נכון גם לגבי שינוי חברתי.

בעמוד הפייסבוק של המגזין המקוון "הגיע זמן חינוך" שהתפרסם ב-29.7.2021 מתראיינת יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, ואומרת את רצף המילים: "השאלה אם אנחנו יכולים למתן את ההתקדמות של החזקים". התפיסה היא שיש מספר מוגדר של מקומות עבודה נחשקים והתלמידים נמצאים במרוץ זה כנגד זה על מנת להיאבק על מקומם.

מנקודת מבט זו, אם האחד הרוויח הרי שאחר שהפסיד. באותו הריאיון אומרת תמיר: "הצורך לדרוס את כולם כדי להיות הכי חזק". כלומר: תלמידים אינם מגיעים להישגים, אלא רק ליתרונות על גבי אחרים. אין משמעות להתקדמות אובייקטיבית על ציר התפתחות מסוים של ידע, מיומנות או העמקה בתחום. המשמעות היא רק למרחק היחסי בין הפרטים השונים על הציר. הגישה אמנם מזכירה את תורת היחסות של איינשטיין אלא שלפי תפיסה זו שאר בני דורו של אותו גאון היו נחשבים כחכמים יותר אילו רק היו יורים בו. זוהי מסגרת החשיבה של "סכום אפס" הנוגדת מהותית את גישת הקידמה.

בתפיסה של "קידמה" - יש לאן להתקדם. יש הישגים מהותיים שראוי לשאוף אליהם המעשירים את המרחב הרוחני והחומרי שבו אנו נמצאים באמנות, בטכנולוגיה, מדע או ערכים. אנו כציבור יודעים שכדאי לנו להוקיר פרטים המוכנים לסכן ואף להקריב את חייהם למען הכלל. כך גם לגבי פרטים המוכנים להקדיש את כל כשרונם ומרצם בהרחבת תחום ידע אנושי מסוים. כדאי לנו כחברה להוקיר סקרנות, יצירתיות, דמיון ואת הנכונות לפרוץ אל הלא נודע. מה לא כדאי לנו? לירות בהם או לתאר תשוקה לידע כדורסנות.

אילו היינו בסיטואציה של "סכום אפס", בריחת מוחות הייתה הרי הייתה תופעה מבורכת: יותר מקומות עבודה נחשקים לנשארים. אבל אנחנו יודעים שמוחות מבריקים נוטים יותר ליזום ולייצר מקומות עבודה. המציאות אינה מציאות של סכום אפס. אם בריחת מוחות היא תופעה חברתית שלילית הרי שהדבר נכון גם לדיכוי מוחות. אין לנו עניין שתקום וועדה לגיזום פוטנציאל אנושי "עודף".

נדמיין שבכיתה ג' כלשהי באשקלון ישנה ילדה שלא יודעת את זה עדיין, אבל יש לה פוטנציאל לזכות בפרס נובל בכימיה. אם אותה הילדה הייתה צומחת לאישה שמיצתה את הפוטנציאל הטמון בה ונותנת נאום בטקס חלוקת פרסי נובל, היא ודאי הייתה מודה לכל מי שתמך בה כמו הוריה. תחת התפיסה חסרת החזון ונוגדת הקידמה של "השוואה כלפי מטה", על ההורים להימנע מתמיכה זו. הסיכוי הקטן להגעה להישג יוצא דופן יימחה מעל פני האדמה. גישה זו היא אנטיתזה לזהות שלנו כעם הספר או כאומת היי-טק.

אני מאמין שהדוגלים ב"השוואה כלפי מטה" משוכנעים באמת ובתמים שהם גורמים חברתיים, אנטי חומרניים המעוניין בעולם ללא מפסידים. בפועל פועלם הוא אנטי חברתיים ואף אנטי אנושי, תפיסתם היא על טהרת החומרנות והתוצאה היחידה האפשרית של מאמציהם הוא שכולם יהיו מפסידים. מפסיד הילד שהפוטנציאל שלו נקצץ. מפסידה האמא שנמנע ממנה לקדם את ביתה ומופסדת החברה שנבצר ממנה להנות מפירות הפוטנציאל "העודף".

שורה תחתונה: הגידו לא להשוואה כלפי מטה בחינוך או בכל מקום אחר.

הכותב עוסק בחינוך מתמטי, המצאת משחקים ומחקר חוץ-אקדמי בתחומי הרוח והחברה. הוא מפתח תכנותית ופדגוגית יישומונים העוזרים למורי מתמטיקה להקנות נושאים חדשים לכלל הכיתה