מה ארדואן רוצה? קודם כול הוא רוצה להישאר בשלטון

כשרג'פ טאיפ ארדואן נדחק אל הקיר הוא נוטה לאבד את העורמה הטקטית שהיטיבה לשרת אותו בעבר.

פעם, בשנים הראשונות של המאה, כשגבו באמת היה מופנה אל הקיר, ונשיפה קלה של גנרל הייתה יכולה להפילו, הוא ידע את ערכה של הליכה על בהונות, ואת חשיבות הפשרה. כך הוא עבר את השנים הראשונות של שלטונו, תחת עינו הבוחנת והחשדנית של הצבא.

הוא הוליך את הגנרלים שולל, והוא הערים על המערב. הוא אפילו הערים על ישראל, שרבים בה האמינו כי האיסלאם שלו הוא משהו שולי.

הוא העמיד פנים שהוא בסך הכול שמרן אירופי ממוצע המאמין באופן אישי באלוהים, אבל לא יותר מן המפלגה הנוצרית־דמוקרטית של אנגלה מרקל בגרמניה.

הוא יצא מגדרו להוכיח, שאין לו משאת נפש גדולה יותר מהתמזגות באיחוד האירופי, ברוח פוליטית וכלכלית ליברלית. עם אירופי כזה, עם ידיד מערב כזה, עם דמוקרט כזה, עם ליברל־שמרן כזה, איזה צורך יש לגנרלים לעולל לו מה שהם עוללו לכל פוליטיקאי טורקי שסטה קצת מן הדוקטרינה של מוסטפא כמאל, מייסד הרפובליקה, הלוא הוא אתאטורק, "אבי הטורקים".

בטורקיה תמיד תולים את דיוקנו של אתאטורק במשרד, ותמיד מדברים בשבחו, אפילו כאשר לא מתכוונים; או אולי בעיקר כשלא מתכוונים.

בשנה הבאה ימלאו 20 שנה לשלטון ארדואן. הוא כבר שבר את שיאו של אתאטורק (1922־1938). הוא אמנם זקוק כמעט ל־15 שנה לפני שישתווה לאחרון הסולטנים האבסולוטיים, עבדול חמיד. אבל הוא כמעט השתווה לאביו, עבדול מג׳יד.

יתרונות הכעס על המתינות

ארדואן גילה את יתרונות הכעס הדיפלומטי לאחר שישראל אסרה מלחמה על חיזבאללה ב־2006, מבלי להודיע לו (הוא עשה ניסיונות תיווך בינה לסוריה); ואחר כך, כאשר התקוטט בפומבי בדאבוס עם הנשיא שעון פרס, ויצא בטריקת דלת לאחר שנדחתה דרישתו Just a Minute להגיב על דברי פרס; ולבסוף, כמובן, סביב הזמן של פשיטת הקומנדו הימי על ה"מרמרה", ב־2010.

בהדרגה, כעס התחיל לשרת אותו פתאום לפחות כמו מתינות, ולבסוף עוד יותר מן המתינות. הכעס הצדקני והצעקני העניק לו רישיון לא רק להתלונן על מבקריו, אלא לרדוף אותם, להשתיק אותם, לכלוא אותם, להעמיד אותם למשפט.

הדיקטטורה הטורקית אינה דיקטטורה מלאה. היא עדיין עורכת בחירות, ולפעמים גם מפסידה בהן. כך אבדו למפלגתו של ארדואן כהונות ראשי הערים של איסטנבול, של אנקרה ושל איזמיר, ב־2019. הוא לא ידע את נפשו מכעס, ביטל את הבחירות באיסטנבול (הוא פעם היה ראש העיר), ערך חדשות, הפסיד גם בהן, וקיבל את תוצאותיהן.

האם דיקטטורה המוכנה להסתכן בהפסד היא דיקטטורה? התשובה היא בהחלט כן. הרגליה הרודניים נמדדים באופן שבו היא מחזיקה בשלטון ומשתמשת בכלים הנתונים לה; ובייחוד בשיעורי הקפריזה של הרודן. מזמן שנטל לידיו את הנשיאות הביצועית, ב־2018, יש רק מקור ממשי אחד של כוח בטורקיה.

הדיקטטורה נמדדת גם בשיעורי הלהיטות של נתיניה להניח את דעת שליטיהם. מה לך איפיון מובהק יותר של דיקטטורה מהלשנה. מי יודע כמה אלפי טורקים יושבים בכלא על הלשנות בלי ראיות.

קראנו בימים האחרונים על הנסיבות שבהן נעצרו נטלי ומורדי אוקנין: עובד במגדל הרדיו והטלוויזיה צ׳אמליג׳ה, בצד האסיאתי של איסטנבול, הבחין בהם בשעה שצילמו תמונות של בית נופש, השייך לארדואן, מן המסעדה בראש המגדל. הם נעצרו דקות אחדות אחר כך, והואשמו בריגול.

בעולם המושגים של דיקטטורה, צילום של מעון רשמי, יהיו מטרותיו אשר יהיו, הוא בהכרח ריגול. אני זוכר כיצד נאסר עליי פעם, בזמן ראיון עם נשיא זמביה, לצלם ציור־קיר שבו הוא נראה משחק גולף. מזכירת העיתונות שלו הסבירה, שהבית הוא "יעד צבאי מרכזי". אבל אני רציתי רק לצלם ציור גולף, מחיתי. לא עזר. לא עזר גם לבני הזוג אוקנין, שאגב לא היו צריכים לצלם מלכתחילה, בידיעת הארץ שבה הם נמצאים.

משבר שמעמיד בספק את עתידו הפוליטי 

מלכתחילה היה נדמה שצפינו בעודף להיטות של קצין משטרה זוטר, ועד מהרה העניין יתבהר, והזוג ממודיעין יוחזר למלונו, או לכל היותר יישלח לנמל התעופה בניידת. זה כנראה גם מה שהניח משרד החוץ.

מדוע זה לא קרה? מדוע האוקנינים נעצרו ל־20 יום, ומרחף עליהם האיום של משפט על פגיעה בביטחון המדינה? את התשובה אפשר בשלב הזה רק לנחש, ולבסס אותה על התנהגותו של טאיפ ארדואן בזמן האחרון, על מצבו הפוליטי והדיפלומטי ועל תכניות הפעולה שלו.

צריך להגיד שהוא נמצא בעיצומו של משבר, העשוי להעמיד בספק את יכולתו לחזור ולהיבחר בעוד קצת יותר משנה וחצי.

בפעם הראשונה מאז ומעולם יש סימנים שהאופוזיציה עומדת להתלכד נגדו. מוטב לזכור שמפלגתו עלתה לשלטון ב־2002 עם רוב גדול בפרלמנט, שלא נבע כלל מרוב הקולות. בזכות פילוג חסר תקנה של האופוזיציה, 36% מן הקולות הספיקו למפלגת ארדואן כדי לקבל שני שלישים מן המושבים בפרלמנט, תוצאה של אחוז חסימה מוטרף (10%), כנראה הגבוה ביותר בעולם. אירונית, הצבא הוא שיזם אותו לפני כמעט 40 שנה, כדי להבטיח שאיסלאמיסטים ולאומנים קיצוניים לא יוכלו להיבחר.

ארדואן ומפלגתו היו ללא ספק דומיננטיים בכל סיבובי הבחירות ומשאלי־העם מאז 2002, אבל הם מעולם לא עלו מעל 52%, ופעם אחת ירדו עד 40%. ללמדך שלארדואן נתונה תמיכה סולידית של מחצית האוכלוסייה לכל היותר. תנודה קלה יחסית יכולה להפיל אותו.

ההתלכדות נגדו תזכיר קצת לישראלים את הרכב ממשלתם, משמאל סוציאל דמוקרטי עד לאומנים קיצוניים ועד מפלגה כורדית החשודה בבדלנות. ברית כזאת תוכל להתקיים ולהצליח רק בתנאים של התעייפות מארדואן. ואמנם סקרי דעת קהל מראים נטייה כזאת.

הנשיא הטורקי נגד הסקרים

הרוב הגדול של סקרי החודשים האחרונים (עד אמצע אוקטובר) מעניקים למועמדים היפותטיים של האופוזיציה יתרון הנע בין טעות דגימה (2% ופחות) למכריע (19%). סקרי פופולריות מעמידים את ארדואן בשפל חסר תקדים. אין זאת אומרת כמובן שהסקרים משקפים את המציאות, או שהם יעמדו בעינם. סקרים חזו מירוץ הרבה יותר צמוד לנשיאות ב־2018, אבל ארדואן גבר על מתחרהו העיקרי כבר בסיבוב הראשון, בהפרש של 20% ויותר.

הנסיבות שונות, כאמור, מפני שמועמדי האופוזיציה נוטים עכשיו לעשות יד אחת עוד בסיבוב הראשון. ארדואן פיתח הרגל במהלך השנה להגיב על תנועת המטוטלת בסקרים.

■ לפני שבעה חודשים ויותר הודיע שהוא עומד על רצונו משכבר הימים לכרות תעלה, במקביל למצרי בוספורוס, שתחבר את ים מרמרה עם הים השחור. מהלך כזה מנוגד לאמנת מונטרה רבת החשיבות מ־1936. דובר של ארדואן הכריז אז שיש לו הסמכות לבטל את האמנה. קבוצה של מאה אדמירלים בדימוס כתבו מכתב גלוי נגד התכנית הזו, הקוראת תיגר על התחייבויותיה הבינלאומיות של טורקיה ועל בטחונה. בתגובה ארדואן אסר עשרה מהם, והאשים אותם בתכנון הפיכה נגדו.

■ באמצע אוקטובר, ארדואן איים לגרש עשרה שגרירים זרים, בהם אלה של ארה"ב, של גרמניה ושל צרפת, לאחר שהם מחו על המשך מעצרו של איש עסקים ונדבן טורקי, ממבקרי ארדואן. בית המשפט האירופי לזכויות אדם, שטורקיה מחויבת זה שנים לכבד את פסיקותיו, ציווה על שחרור האיש, עוסמן קאוואלה. המשטר צפצף על הוראת בית המשפט. עשרת השגרירים הנ"ל פרסמו הודעת גינוי, וקראו לטורקיה לציית לפסיקה. להלן הודיע ארדואן כי הוא מורה למשרד החוץ להכריז על השגרירים "אישים לא רצויים". הוא חזר בו, אם מפני שלא התכוון מלכתחילה, או אם מפני שהתחוורה לו חומרת מעשה כזה.

■ בתחילת החודש ארדואן יצא בטריקת דלת מוועידת האקלים בגלזגו עוד לפני שנכנס אליה. הסיבה הייתה שמארגני הוועידה ביקשו ממנו להקטין את גודל משמר הראש שהוא רצה להביא לוועידה. בעיני עצמו הוא יעד מרכזי של התנקשות, מאז הפיכת הנפל של הוא גם ראה שהנשיא ביידן מקבל את כל החדרים שביקש לשומרי הראש האמריקאיים. הבריטים השיבו את פניו ריקם, והוא עשה להם מעשה שמעון פרס מדאבוס.

בכל המקרים הוא דיבר בהתרגשות רבה, או מעושה, על הצורך להגן על כבודה הלאומי של המולדת. "לעולם לא נרשה למוניטין של ארצנו או לכבודה להיפגע באיזשהו מקום. חזרנו והוכחנו שאפשר לכונן עולם צודק רק באמצעות גישה שוויונית".

איך משכנעים 51% מהציבור

מה הוא עושה? האם הוא רק משחרר קיטור? או שהוא מאבד עשתונות? או שהוא מאמין כי 51% של הטורקים תמיד ייענו למחוות הפטריוטיות של הנשיא־הסולטן?

או, כפי שמאמינים משקיפים לא מעטים, הוא משתדל להסיח את הדעת מן העיקר. עיקר העיקרים הוא המצב הכלכלי. אינפלציה של 20% מאיימת על יציבות המטבע. הואיל והוא אינו מאמין בעצמאות הבנק המרכזי, הוא מפטר נגידים בזה אחר זה כל אימת שהם מנסים להעלות את הרבית. הוא מנסה לטפל בכלכלה כפי שהוא מטפל בגנרלים הסוררים, או בכורדים. אבל הכלכלה אינה נענית לו.

מה לנו אפוא אמצעי בדוק יותר מקצת תיאוריות קונספירציה אנטי־ישראליות. הן היו מוצאות אוזן קשבת בטורקיה גם בימי השיא של ירח הדבש בין ישראל למשטרים פרו־צבאיים בשנות ה־90. את כרוזי התעמולה של האחים המוסלמיים, בלי חתימתם, היה אפשר עוד אז למצוא בקיוסקים בכל קרן רחוב, עם קריקטורות אנטישמיות. הנה כי כן, מרגלים ציוניים בראש מגדל צ׳אמליג׳ה הם ברכה לדיקטטור, המוכן לירות בכל כיוון כדי לשמור את הבכורה.

שנת 2023 אינה רק שנת בחירות. היא גם השנה המאה להולדת הרפובליקה של אטאטורק. היא שנואת נפשו של ארדואן, אם כי הוא אנוס להעלות לה מס שפתיים. הוא היה רוצה להיות שם, כדי להאפיל על האב המייסד ולהוסיף ולנגוס ממורשתו. לתאריך הזה יש חשיבות פוליטית - ורגשית. מוטב שלא להקל בו ראש.

_______

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny