תשכחו מאינטרסים: האמירתיים באמת רוצים להכיר אותנו

כבר בימים הראשונים לאחר ההכרזה על הסכמי אברהם, היה ברור לכל כי מדובר בהסכם שונה בתכלית מהסכמי השלום הקודמים אשר נחתמו בין ישראל למדינות ערב. בניגוד לעבר, הסכמי אברהם הגיעו בהפתעה מוחלטת לציבור, ללא ועידת פסגה מתוקשרת או מגעים אינטנסיביים בימים שקדמו להכרזה. הסכם השלום גם לא הגיע לאחר תקופת מלחמה או סכסוך ממשי בין שתי המדינות, אלא לאחר ואקום דיפלומטי מתמשך. כך, במקום להוות אקורד סיום לתקופה קשה, הסכמי אברהם נתפסים הרבה יותר כנקודת פתיחה לעתיד טוב יותר, ולכל ההזדמנויות החדשות שנפתחו בפני שני העמים.

היום, שנה לאחר ההסכם, מרחפת פה התחושה כי מדובר, בראש ובראשונה, בשלום של אנשים. בעוד המשמעויות הצבאיות והביטחוניות של ההסכם ברורות, עיקר תשומת הלב מופנה לפן האזרחי: מעבר לפוטנציאל הכלכלי הטמון בשיתופי פעולה ישראלים-אמירתיים, ולהזדמנויות החדשות ליזמים ואנשי הטכנולוגיה הישראלים, יש רוח חדשה של סקרנות הדדית ועניין אמיתי, שבא בלי אינטרס מידי, רק רצון להכיר. וכשהמאמץ הדיפלומטי המעונב כבר שייך לעבר, הולכים ומתחזקים הקשרים הבין-אישיים בין אזרחי שתי המדינות, "האזרחים הפשוטים", אשר פוגשים זה את זה בחדרי הישיבות או במתחמי הבילוי.

מפגשים אלו יוצרים גשר חזק וממשי הרבה יותר מכל הסכם דיפלומטי, גשר שכבר הוכח להיות יציב הרבה יותר משציפו רבים, אשר צפו למערכת היחסים בין המדינות עתיד סוער בזמן משברים דיפלומטיים וצבאיים. אך ב-14 החודשים שחלפו מאז החתימה, הסכמי אברהם עמדו במבחנים משמעותיים רבים, ובהצלחה יתרה: החלפת נשיא ארה״ב לשעבר דונלד טראמפ, שנחשב לפטרון ההסכם, לא השפיעה על היחסים; כך גם הסגרים וההגבלות שהטילו שתי המדינות כדי להתמודד עם מגפת הקורונה. אפילו מבצע שומר החומות ברצועת עזה לא הביא לריחוק בין שני העמים, והיחסים רק מתחזקים יותר ויותר בחלוף הזמן.

כעת, לאחר שנה מלאה באתגרים, נדמה כי גם אחרוני הסקפטיים כבר מבינים כי הסכמי אברהם מביאים עמם בשורה חדשה, שונה בנוף המזרח תיכוני: לא עוד הסכם מדיני-ביטחוני, אלא הסכם בין העמים, שמביא לצמיחה מהירה ולהזדמנויות גדילה עבור שני הצדדים.

בית כנסת, שקשוקה וחלה במלון

כשחושבים על זה, מדובר במצב חסר תקדים עבורנו הישראלים. עד הסכמי אברהם, התרגלנו כולנו לחשוב שהסכם שלום חותמים עם מדינות אויב, במטרה לסיים סכסוך או מלחמה ולמנוע נפגעים נוספים בשני הצדדים. התרגלנו לחשוב במונחים של "שלום קר": הסכם שמטרתו העיקרית היא לא לירות אחד על השני, אך גם לא באמת להיפגש עם הצד השני.

אך המקרה הנוכחי שונה בתכלית: לא רק שההסכם לא מסיים שום מלחמה או סכסוך, אלא גם שהצד השני, תושבי איחדו האמירויות, חפצים בשלום "חם" הרבה יותר. הם שמחים על התיירים ואנשי העסקים הישראלים שמציפים את דובאי ואבו-דאבי, לא רק ממניע כלכלי אלא גם מתוך סקרנות והתרגשות ממשיים. בענף התיירות המקומי עושים מאמצים גדולים כדי לסייע לתיירים הישראלים להרגיש בבית: במלון St. Regis באבו-דאבי, לדוגמא, חנכו לאחרונה בית כנסת במלון, ואף ערכו טקס הכנסת ספר תורה, והחלו להגיש שקשוקה וחלה בארוחות הבוקר בימי שבת.

מנגד, גם העם האמירתי מאד מעוניין להכיר לעומק את זה הישראלי. לאחר שלאחרונה חתמו ישראל ואיחוד האמירויות על הכרה הדדית בתעודות המתחסנים לקורונה, הביקוש המקומי לטיסות וחבילות תיירות לישראל מרקיע שחקים, ובקרוב צפויים רבים מתושבי האיחוד לפגוש בישראלים גם ברחובות ירושלים ותל אביב. בכל שיחה עם תושב כאן עולה השאלה של ביקור בישראל, והתשובה היא לא אם תבוא לביקור, אלא התאריך של טיסה. ובעוד מבצעים ופרסומים שונים הולכים וצוברים תאוצה, ענקית התעופה Emirates החלה להפעיל טיסה יומית לישראל כדי לענות על הביקוש הגואה.

גם הפעם, בבסיס המגמה נמצאים הסקרנות והרצון המקומיים להכיר את הישראלים טוב יותר. תושבי האיחוד ממש צמאים לדבר עם ישראלים (מי היה מאמין שלהיות ישראלי-יהודי ייתפס כדבר "קול", דווקא ברחובות אבו-דאבי?). הם מעוניינים בשלום יום-יומי וחם, אחד שכולל מערכות יחסים בין-אישיות נרחבות וחזקות, היכרות מעמיקה עם הצד השני, ושיתופי פעולה ממשיים ומשמעותיים.

כל אלו מציבים בפנינו, הישראלים, קושי לצד הזדמנויות. הקושי נובע מכך שמדובר בפעם הראשונה בה עם אחר, ועוד ממדינת ערב, מעוניין בשלום חם איתנו, כישראלים, ולא רק בשלום קר עם מדינת ישראל. שינוי התפיסה הזה עדיין לא חלחל באופן מלא, ועדיין מפתיע ישראלים רבים שמגיעים לאיחוד האמירויות ונחשפים בפעם הראשונה לצמא המקומי להכיר וללמוד. שינוי תפיסה כזה מחייב גם אותנו לפעול בהתאם - לטפח את אותן מערכות יחסים, ללמוד על העם האמירתי, ולהשקיע בקשרים בין אישיים. מעל הכל, הגיע הזמן לפעול באותנטיות, ולא מתוך רצון נסתר למכור, לגייס, או להרוויח בזכות השלום המתחזק.

ההתחממות הבלתי פוסקת ביחסים, על אף האתגרים הרבים שהביאה השנה החולפת, מוכיחה מעל לכל ספק ששלום שנעשה בין אנשים הוא חזק ויציב הרבה יותר מכל הסכם רשמי בין מדינות, שמשאיר את התושבים מנותקים אלה מאלה. היחסים הבין-אישיים, המפגשים היומיומיים, ושיתופי הפעולה ההולכים ומתגברים מבטיחים כי היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ימשיכו להתהדק ולהתפתח גם בעתיד, וביתר שאת: התשתית כבר קיימת, הפוטנציאל ידוע לכל, וההיכרות הראשונית כבר בוצעה בהצלחה. כעת, כל שנותר הוא לפעול ביחד, בחכמה, ובשיתוף פעולה, לנצל את ההזדמנויות האדירות שבפתח, וליצור הזדמנויות גדולות אפילו יותר לעתיד. עם רצון הדדי, קשרים חזקים, וחלה של שבת במלון, נדמה כי באמת השמיים הם הגבול.