ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה) וח"כ נעמה לזימי (מפלגת העבודה) התעמתו לאחרונה בטוויטר: לזימי האשימה את שיקלי בעצלנות פרלמנטרית, אז הוא פרסם טבלה של מושב הכנסת האחרון שבו הוא הגיש יותר הצעות חוק ממנה. היא בתגובה פרסמה טבלה של כל מושבי הכנסת הנוכחית בהם היא הגישה יותר הצעות חוק ממנו.
שווה להביט מעבר להיאבקות המחנאית, ולשים לב מה הפרמטר הראשי על פיו הם משווים גדלים: מי הגיש יותר הצעות חוק פרטיות, כאילו עצם ההפגזה הארטילרית בהצעות חוק היא המדד לעבודה פרלמנטרית מוצלחת.
שיקלי ולזימי לא לבד: על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הכנסת היא הפרלמנט המוביל במערב בהצעות חוק פרטיות, עם מעל 26 אלף הצעות חוק פרטיות שהוגשו בין 1998 ל-2018, כאשר ברוב הפרלמנטים במערב המספר עומד על פחות מ-1,000 בפרק הזמן המקביל. על פי משרד המשפטים, בכנסת ה-20 רק 4% מהן הגיעו לאישור סופי, והשאר נקברו כ"הצהרות חוק".
במודל הדמוקרטי הקלסי יש לפרלמנט שני תפקידים עיקריים: האחד, ליצור את המסגרת החוקית הנדרשת למדינה, והשני - לפקח על הממשלה שאמורה ליישם את החלטות הפרלמנט. כאשר חברי הכנסת עוסקים אך ורק בהגשה מסיבית של הצעות חוק תוך תחרות אחד עם השני על הכמות ולא על האיכות, נוצרת מערכת חוקים מגובבת, בלתי אפשרית לאכיפה ולא בהכרח קוהרנטית בתוך עצמה.
חמור מכך - ההתמקדות הטוטלית בהצהרות החוק מביאה להזנחה של התפקיד המרכזי השני של פרלמנט, והוא לפקח על עבודת הממשלה. כאשר חברי כנסת לא מופיעים לוועדות ולא מתעניינים בעבודת הממשלה, הממשלה יכולה להעביר החלטות שערורייתיות בלי שהציבור יידע מכך.
פקידים יכולים לעשות כרצונם ללא פיקוח חיצוני, ושרים מרגישים בנוח לקחת על עצמם את תפקיד החקיקה תוך הפרה ברגל גסה של הפרדת הרשויות התקינה במדינה דמוקרטית. לזכותה של לזימי ספציפית יאמר שהיא מודעת לכך שתפקידה החשוב ביותר הוא הפיקוח על הממשלה בוועדות, ואחת מהצעות החוק שהיא העבירה בקריאה טרומית היא בכלל ביטול סעיף העוסק בשלילת רישיונות נהיגה לבעלי חוב.
ההבדל בין יח"צ להצעת חוק אמתית
המצב נובע משתי סיבות, אחת תרבותית והשנייה מבנית. הסיבה התרבותית נעוצה לצערי בתרבות התקשורתית בישראל, שרואה הצעת חוק (ועדיף כמה שיותר צבעונית ומפלגת) ככותרת לגיטימית. במצב שבו חברי הכנסת הזוטרים נאבקים על כל בדל של סיקור תקשורתי, התרבות התקשורתית מביאה להגשה סיטונאית של כמה שיותר הצעות חוק, ולו רק כדי לקבל את הכותרת הנכספת בעיתון, והיהלום שבכתר - סערת רשת בעקבותיו.
ברגע שהכותרת הנכספת הושגה, הצעת החוק לרוב נזנחת משום שהעבודה הנדרשת להעברתה המלאה במארג הספגטי של החוק הישראלי הוא עבודה קשה מדי ביחס לתמורה. עדיף להתמקד בישיבות קריאייטיב על הצעות חוק מוזרות חדשות. ח"כ לשעבר דב חנין (חד"ש) היה מומחה בשיטה הזאת, וזכורות לו שלל הצעות חוק כמו זו ששאפה להפליל את מי שפותח דלת בזמן שהמזגן פועל.
הסיבה השנייה היא מבנית, ונובעת ממבנה המשטר בישראל. מצד אחד, הממשלה ממונה מתוך הכנסת, ומצד שני - נדרשים שרים רבים כדי להביא לייצוג בממשלה. קל להגיד שזה לא בסדר, ושצריך ממשלה עם 18 שרים לכל היותר, אך כמו שיאיר לפיד גילה על בשרו - זה לא מאוד פרקטי.
לכן, נוצר מצב שבו חלק אדיר מחברי הכנסת נושאים בתפקיד ממשלתי כלשהו והכנסת מונה בפועל פחות מ-90 חברים. 90 חברי כנסת על 9 מיליון איש במדינה עם משטר ריכוזי כמו ישראל זה פשוט לא מספיק, וחברי הכנסת נאלצים לדלג מוועדה לוועדה בלי שיש להם הזדמנות ללמוד את הנושאים לעומק שיאפשר להם לשרת אותנו בצורה אפקטיבית. בו זמנית, יש מעל 30 ח"כים עם תפקיד בממשלה, מה שהופך את הפרדת הרשויות לבדיחה לא מאוד מצחיקה.
חברי כנסת על תנאי
כדי לסייע למצב הביש הזה הומצא "החוק הנורווגי", שאומר ששרים יכולים לוותר על מקומם כחברי כנסת ולהכניס את מי שמאחוריהם ברשימה. אך אם השר יתפטר או יפוטר - מקומם בכנסת שמור. החוק נתפס כסידור ג'ובים לפוליטיקאים במקומות הנמוכים ברשימות לכנסת, והזלזול בחברי הכנסת ה"נורווגיים" מתבטא בתגובתו של שיקלי ללזימי, שהקפיד להניח אימוג'י של דגל נורווגיה ליד שמה כדי לשקף את מעמדה הנחות בבית הנבחרים.
אך "נורווגיותה" של לזימי אינה בושה, ובזכות השיטה יש כמעט 120 חברי כנסת שיכולים לבצע עבודת פיקוח נרחבת יותר על מדיניות ומהלכי הממשלה.
עם זאת, יש בעיות גדולות בחוק הנורווגי. לא בעצם קיומו, אלא דווקא בכך שהוא לא הלך רחוק מספיק. כיום, אם הח"כ הנורווגי עושה בעיות, השר תמיד יכול להתפטר וכך להדיח אותו מהכנסת. המשמעות היא שלראשי המפלגה היושבים בממשלה יש מנוף בעל כוח בלתי מוגבל על הח"כים הזוטרים במפלגה שלהם, מה שמשיג בדיוק את המטרה ההפוכה מהפרדת רשויות.
אמנם אלו לא מילולית אותם האנשים, אך הם עדיין נאלצים להיות בובות של ראשי המפלגה שלהם, אחרת - הם ימצאו את עצמם מחוץ לכנסת.
לכן, צריך לקחת את הצעד המתבקש, ולהפוך את ההתפטרות מהכנסת לחובה במקום רשות, וסופית במקום זמנית. כלומר, מי שרוצים להפוך לשרים יתפטרו מתפקידם כחברי כנסת, לפחות עד הבחירות הבאות - ויכניסו את הבאים בתור. בצורה כזאת, לא יהיה מנוף ממשלתי על חברי הכנסת הזוטרים, והם יוכלו לבצע פיקוח אפקטיבי על פעילות הממשלה ללא מורא.
תופעת לוואי חיובית נוספת תהיה שפוליטיקאים ייאלצו להכריע האם הם מעדיפים להיות שרים או חברי כנסת, וזה יצמצם את הדרישה לתפקיד שר או סגן שר - שהיום יכולים לחזור לכנסת כשנמאס להם. אנחנו נזכה הן לכנסת אפקטיבית יותר בהגבלה ופיקוח על הממשלה, והן בממשלה "רזה" יותר עם פחות שרים ומשרדים מיותרים ומכבידים. זה יהיה צעד משמעותי בדרך להפרדת רשויות תקינה, שנשיג רק כשנשנה את שיטת הממשל שלנו - אבל זה לטור אחר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
