בתי המשפט בישראל חייבים להיות מודעים לתופעת הודאות השווא

הודאות השווא נפוצות יותר ממה שנוטים לחשוב - בתי המשפט חייבים לדון על פי הראיות ולא רק על בסיס הודאות, במיוחד כשיש להם סיכון משמעותי להיות הודאת שווא

נשיאת ביהמ''ש העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: רפי קוץ
נשיאת ביהמ''ש העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: רפי קוץ

זה קרה שוב - השב"כ הוציא הודאה אשר להפתעתם התגלתה כשווא. הפעם, המתוודים היו שני ערבים ישראליים. ב-13 למאי 2021, במהלך הפרעות האלימות סביב שומר החומות לוחם צה"ל הותקף קשות ביפו. ביוני, נעצרו שישה חשודים ובמהלך החקירה שתים מהם הודו במעשה, אבל לאחר זמן קצר הם חזרו בהודאה ועו"ד ההגנה טען שזו הייתה הודאת שווא. למזלם הטוב, אחרי עבודה מאומצת של עורכי הדין, נמצאו סרטונים המוכיחים שההודאות באמת היו הודאות שווא ובכך זוכו ושוחררו בנובמבר. קשה לדעת אם בתי המשפט היו מרשיעים אותם על סמך ההודאות הללו, אבל זה לא מחוץ לגדר האפשרי.

עצם קיומם של הודאות שווא היא מנוגדת לאינטואיציה. בעיני האדם והשופט הממוצע זה לא הגיוני ואפילו נראה בלתי אפשרי שאדם חף מפשע יודה במעשה שלא ביצע. אבל זה איננו מאורע נדיר וזו בעיה ידועה במערכות המשפט הפלילי העולמי, במיוחד במערכת כמו זו בישראל שנותנת משקל מופרז להודאות.

המקרה המפורסם ביותר בישראל קרה לפני 18 שנה כאשר הנשיאה הנוכחית של ביהמ"ש העליון, השופטת אסתר חיות, הייתה שופטת יחסית זוטרה וקיבלה הודאת שווא. באותו מקרה, החייל רב"ט אולג שייחט נחטף ונרצח ביולי 2003. באותו אוגוסט שלושה ערבים ישראליים, נ.ט., י.ס. וש.ע., נעצרו. למחרת נ.ט. הודה למשטרה, וחזר עליה עוד ארבעה פעמים, ובמהלך הודאתו הוא מסר תיאור מפורט של החטיפה והרצח, כולל שחזור. הוא סיפק מניע, פירט כיצד שלושת החשודים נסעו לזירה, מי נסע, כיצד התפתח החטיפה, מי ירה את הכדור, מה גנבו מהגופה, איך קברו אותו, וכו'.

17 ימים אחרי המעצר נ.ט. חזר בו מההודאה, בטענה שהיא נמסרה תחת לחץ, היתה הודאת שווא, ושהפרטים היו מבוססים על הידע מהתקשורת ותיאורים של אנשים מהכפר. גם היו חורים בסיפור שלו, אשר גרמו לשב"כ לפקפק באמינות ההודאה. למרות כל זה, המשטרה קיבלה את ההודאה וביקשה מביהמ"ש לקבל אותה ולהחזיק בנאשמים עד תום המשפט, וביהמ"ש המחוזי אישר את בקשת המשטרה. הנאשמים ערערו לעליון והצביעו על כל הבעיות.

ביהמ"ש, היינו חיות, כל-כך התרשם מההודאה המפורטת שכללה פרטים שלדבריה היו יכולים להיות ידועים רק למבצע(ים), שב 11- לפברואר 2004 הוא קיבל את החלטת המחוזי להמשיך להחזיק בנאשמים. הנטייה של ביהמ"ש לקבל הודאות, אפילו בעייתיות, השאירה את השופטת במצב מביש. ב-18 באפריל 2004 אירע פיגוע ירי אשר התברר שבוצע עם נשקו האישי של רב"ט שייחט. גילוי זה הוביל למעצרם של הרוצחים האמיתיים ולשחרורם של שלושת הנעצרים, אשר הודאותיהם התבררו כהודאות שווא.

"הודאת נאשם היא ראיה חשודה"

בעיה זו היא בעלת חשיבות גבוהה כיום בעקבות עתירה אשר יושבת על שולחנם של שופטי ביהמ"ש העליון וכולל הודאה בעלת מאפיינים דומים, רק שבניגוד למקרי יפו ושייחט, נראה שלא עומדים לגלות סרטון או את האשמים האמיתיים. בדומה למקרים הנ"ל, במשפט דומא של בן אוליאל, בית המשפט לא ראה הוכחות מעבר להודאה. בתיק דינן יש פרטים אשר בית המשפט המחוזי סבר שרק המבצע יכול היה לדעת ובכל זאת, בדומה למקרה שייחט, יש סתירות וחורים בסיפור. בתי משפט עלולים להתרשם מריבוי פרטים בהודאה, במיוחד, פרטים שנראים "יותר מדי טובים", ובכך לקבל הודאת שווא כאמת. שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס דליה דורנר פעם הסבירה: "הודאת נאשם היא ראיה חשודה,.. במקרים רבים פעולה בלתי-רציונלית, ונקיטת צעד לא רציונלי של עצם מסירת הודאה, מעוררת חשד באמיתות ההודאה. חשד זה אינו תיאורטי גרידא, אלא הוא הוכח לא אחת בניסיון האנושי".

במקרה של בן אוליאל שכעת לפני ביהמ"ש העליון, ההודאה נגבתה אחרי חקירה מוארכת ובעייתית, גורם סיכון ידוע להודאות שווא, ולכאורה ללא ראיות תומכות.

אפשר רק לקוות שהנשיאה חיות למדה מהטעות של השופטת הזוטרה-דאז חיות, וביהמ"ש בהנהגתה לא יהיה כה פזיז לקבל התוודות בעייתית. בלי קשר לרצון הלאומי לראות את הרוצח(ים) בשריפת דומא מובאים לדין, כאשר ביהמ"ש שומע את העתירה של אמירם בן אוליאל, הוא חייב להיות מודע ביותר לתופעה של הודאות שווא והשופטים חייבים להתגבר על הספקנות הטבעית שלהם ולהפנים שהודאות שווא הן אכן תופעה אמיתית.

בהתחשב בכל הבעיות שבהודאה זו ובגורמי הסיכון הכלולים, יש סבירות גבוהה שהם עומדים מול הודאת שווא. יש היום ספרות מדעית עשירה אשר מנתחת את גורמי הסיכון, המאפיינים והשכיחות של הודאות שווא. לצערנו, בית המשפט העליון במושבם של שלושת השופטים: הנדל, מינץ ואלרון, החליט לא להתייחס לדוח המדעי בנושא שהוגש להם.

ב-2004 ושוב ב-2021 הנאשמים ניצלו ב"מזל" משהייה ארוכה יותר מאחורי סורג ובריח. לא לכולם יש מזל כזה וברחבי העולם יש מקרים טרגיים רבים של הודאות שווא שמתקבלות. בתי המשפט חייבים לדון ע"פ ראיות ולא רק על בסיס הודאות במיוחד כשיש להם סיכון גבוה להיות הודאת שווא. וזה נכון גם לגבי מקרה דומא.

הכותב הוא פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן