חקירות | דעה

העליון מכשיר בדיעבד עבירות של המשטרה

בית המשפט העליון הרחיב את הפגיעה בזכויות חשודים, בכך שהתיר את השימוש בחומרי חקירה שהושגו תוך חדירה שלא כדין לטלפונים של יועצי נתניהו • המסר למשטרה ברור: אתם אינכם כפופים לחוק, ושוטר שיעבור על החוק לא ישלם על כך כל מחיר

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: תמר מצפי
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: תמר מצפי

בהחלטה שהתקבלה בהרכב מורחב של בית המשפט העליון השבוע נקבע כי ניתן להשתמש בחומרי החקירה שהושגו תוך פריצה לטלפונים של יועצי נתניהו בפרשת הטרדת עד המדינה שלמה פילבר. הנחקרים במקרה הזה אומנם נתנו את הסכמתם לחיפוש, אך החיפושים נעשו ללא צו, והם לא קיבלו אזהרה כדין על זכותם לסרב לחיפוש. לאחר קיום החיפושים ביקשה המשטרה לקבל צו חיפוש בדיעבד, והנחקרים התנגדו, בטענה כי החיפוש כולו בוצע בניגוד לחוק.

לאחר שכמה ערכאות דנו בנושא, בית המשפט קבע כי עצם העובדה שהחדירה לטלפונים בוצעה באופן לא חוקי, אינה מונעת בהכרח את מתן צו החיפוש. העליון אומנם משאיר לנחקרים את הזכות לטעון נגד הפעולה הבלתי חוקית בהליך העיקרי, אבל כאן בדיוק טמון הכשל - הרי רק בזכות הפריצה למכשירים הושגו ראיות להגשת כתב אישום וניהול ההליך! אם בית המשפט היה משתמש בסמכותו לפסול את השימוש בראיות הללו, ממילא לא היה מוגש כתב אישום, ולא היה מתנהל הליך.

דוקטרינת "פרי העץ המורעל" קיימת במערכות משפט רבות ונחשבת לזכות חוקתית חשובה בארה"ב. שם ברור שאפילו בתיקי רצח חמורים זכותו של הנאשם להליך הוגן גוברת על כל שיקול אחר, וראיה שהושגה בדרך לא חוקית הופכת לבטלה בלי שניתן לעשות בה שימוש.

בישראל הדוקטרינה מעולם לא אומצה במלואה, אבל הלכת יששכרוב, שבאה בהמשך למהפכה החוקתית ולרצון לשמור על זכויות הנחקרים, נותנת לבית המשפט סמכות לפסול בנסיבות מסוימות ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות הנאשם.

אך הרוח הנושבת מההחלטה בעליון הפוכה לחלוטין ומרחיקה את מערכת המשפט הישראלית מההגנה על הזכות להליך הוגן. לא ברור למה דווקא במקרה דנן - בו לא מדובר על תיק רצח חלילה אלא על עבירה פעוטה של הטרדת עד - בית המשפט בוחר להלבין את מחדלי המשטרה ולתת להם גושפנקה חוקית, במקום לעמוד לצד הנחקרים שנעשה להם עוול במובהק.

ההחלטה מרוקנת מתוכן את זכות הטיעון

הרשות השופטת אמורה להגן על האזרח כשהוא נתקל בכוחה הדורסני של הרשות המבצעת. ניסיון העבר מלמד כי משטרת ישראל פועלת פעמים רבות בניגוד לדין. כך היה למשל בפרשת אפי נוה, בה התברר כי המשטרה הסתירה מבית המשפט את העובדה שחומרי החקירה הושגו בדרך לא חוקית. במצב כזה יש לאפשר לאזרח לשטוח את טענותיו בפני בית המשפט, שאמור לתת לאזרח סעד והגנה מפני שרירות ליבה של המשטרה. המשטרה, מצידה, אמורה ללמוד מהטעויות ולשפר את דרכיה.

בהחלטתו, השופט יוסף אלרון סבור כי כדי להצדיק דיון במעמד צד אחד בבקשה למתן צו חיפוש כדאי לקבוע תנאי מקדים, במסגרתו יהיה על המשטרה להוכיח יסוד סביר לחשד שקיום דיון במעמד שני הצדדים יפגע בפעילות המשטרה. עמדה זו לא התקבלה ונשארה במיעוט, כך שדיונים אלה ימשיכו להתקיים במעמד צד אחד ללא זכות השגה על מתן הצו. לפיכך, ההחלטה מרוקנת מתוכן את זכות הטיעון.

למרבה הצער, ההחלטה משדרת למערכת אכיפת החוק מסר בעייתי ביותר. היא מכשירה, הלכה למעשה, רמיסת זכויות נחקרים והפרת חוק מצד המשטרה, ונותנת לשוטרים תמריץ שלילי ללמוד ממחדלים מטעויות כדי להשתפר.

פרצת לטלפון של חשוד בצורה לא חוקית? לא נורא - העליון יכשיר את המעשה שלך בדיעבד.

כל שנותר כעת זה לצפות מהכנסת לפעול באומץ-לב ולחוקק חוק לפין חיפוש בלתי חוקי בטלפון של אדם יוביל לפסילת ראיות שיופקו מהטלפון, כיאה למדינה דמוקרטית שחרדה לזכויות אזרחיה.

הכותב הוא סנגור פלילי

צרו איתנו קשר *5988