המטרה הממשלתית בעת הזו צריכה להיות להקל על אי-הוודאות

מדיניות המאזנת שיקולי אי-ודאות וסיכון מוסרי עם תובנות מכלכלה התנהגותית - תטיב עם המשק

שר האוצר אביגדור ליברמן. ניתן ורצוי להתנות ולהעניק את העזרה הממשלתית למשך זמן שהוא פונקציה של מצב התחלואה / צילום: יוסי זמיר
שר האוצר אביגדור ליברמן. ניתן ורצוי להתנות ולהעניק את העזרה הממשלתית למשך זמן שהוא פונקציה של מצב התחלואה / צילום: יוסי זמיר

מגפת הקורונה מציבה אתגר כלכלי אמיתי. במונחים כלכליים המשמעות של החולי והבידודים - סמויים או גלויים - היא גידול בחוסר הוודאות שמשפיעה על עסקים וצרכנים כאחד. לדוגמה, חוסר ודאות לגבי יכולת ההשתכרות (עבודה) של הפרט, מביא לירידה בהוצאות הפרט, לירידה בהכנסות לעסקים, ובפעילות המשקית. מצד העסקים, אי-ודאות יכול להביא לצמצום השקעה, צמצום בכוח אדם, ואפילו החלטת סגירה של עסקים. סגירה של עסקים או צמצום השקעה אינה בעיה כלכלית כשלעצמה, כיוון שאם עסק איננו רווחי, הרי שיהיה זה יעיל מבחינת המשק בכללותו שהעסק ייסגר והמשאבים יופנו לפעילות אחרת שטובה יותר למשק.

אבל כאשר החלטות כאלו מקורן ב"שוק" חיצוני שאיננו קשור לתפקוד העסק או ענפים שלמים במשק, הרי שאי-ודאות זו יכולה להביא לכך שעסקים שכדאי שיפעלו נסגרים, פרויקטים רווחיים אינם יוצאים אל הפועל, ואנשים שעננת חוסר הוודאות רובצת מעליהם מביאים לירידה בפעילות המשקית.

מדיניות ממשלתית יכולה בהחלט להקל על אי-הוודאות וזאת צריכה להיות מטרתה, אך בעוד שברור כי מדיניות ממשלתית בעת הזו צריכה למתן את אי-הוודאות, החשש מנגד הוא ממה שנקרא "סיכון מוסרי". סיכון מוסרי הוא אחד הטיעונים, למשל, נגד העזרה של ממשלת ארה"ב לבנקים בזמן המשבר הפיננסי ב-2008-2009.

הרעיון הוא שכאשר עסקים או אנשים פרטיים מצפים לעזרה מהמדינה זה נותן להם תמריץ לפעול בצורה שאיננה אחראית ואיננה טובה לכלכלה ככלל. במשבר של 2008-2009 הטיעון הוא שהעזרה הממשלתית הצפויה הביאה את הבנקים לקחת סיכונים מיותרים. במקרה של המגפה, הציפייה של בעלי העסקים והעובדים לתמיכה ממשלתית יכולה להביא אותם לחוסר רצון לעבוד (במקרה של העובדים), להעמדת פנים שהם סובלים מפעילות מופחתת גם אם לא כך המצב ולאורך זמן רב, או ללקיחת סיכונים מיותרים באמתלה של קורונה (עסקים). מדיניות שמאזנת את שני השיקולים הללו (אי-ודאות וסיכון מוסרי) ולוקחת בחשבון תובנות מכלכלה התנהגותית תהיה טובה למשק בכללותו.

איך מדיניות כזו יכולה להראות?

כיוון שאי-הוודאות קשורה למצב בריאותי אקסוגני, ניתן ורצוי להתנות ולהעניק את העזרה הממשלתית למשך זמן שהוא פונקציה של מצב התחלואה. לדוגמא, אפשר להבטיח עזרה מרגע שהתחלואה (והבידודים הנגזרים ממנה) עולה על אחוז מסוים באוכלוסייה למשך של שבוע ימים ועד שאחוז התחלואה יורד מהסף שנקבע. אפשר גם לקבוע זמן הסתגלות, כמו לדוגמא שבועיים או חודש, לאחר שנראה כי הגל שכח.

התניית סיוע במצב התחלואה האובייקטיבי מורידה את הסיכון המוסרי במידה מסוימת מפני שהסיוע יופסק אוטומטית ברגע שהגל יחלוף, ומצד שני יש מנגנון שמבטיח סיוע ומוריד את אי-הוודאות הכלכלית הזמנית. למנגנון כזה יש יתרון נוסף בהיותו ברור, אובייקטיבי, ומוכר, דבר שעוזר לתחושת השליטה של אדם בגורלו. מחקרים הראו שהכרות או הבנה מביאה לתחושת שליטה, שמנגד מורידה את תפישת הסיכון ויכולה לעזור עוד בהורדת אי-הוודאות.

אפשר לפשט את המתווה עוד על ידי קביעת פיצוי מראש על פי סקטורים. בעזרת נתוני השנה שעברה ניתן למפות את ענפי המשק לפי הנזק שנגרם לעסקים בענף בממוצע בגלים הקודמים. אם הממשלה תאמץ מתווה של מענק ניתן לקבוע את הפיצוי בגובה האחוז הממוצע לענף. לדוגמא, אם הירידה במחזור של מסעדות היה 20% בממוצע, הרי שניתן לתת פיצוי בגובה זה מיידית לכל בעל מסעדה שמבקש עזרה ברגע שמצב התחלואה עולה.

אמנם יהיו כאלו שהירידה שלהם תהיה פחותה, וכאלו שתהיה גבוהה יותר, אבל היתרון הוא שהפיצוי יכול להיכנס לפעולה אוטומטית בזמן אמת ובעלי העסקים ידעו מראש מה החשיפה האפשרית שלהם בחודשים כאלו. בסוף השנה ניתן לבקש הצהרה רו"ח של החברה על אחוז הפעילות בפועל ולמסות את החברה בהתאם. החיסרון הוא שאחוז הפיצוי שייקבע לכל ענף הינו אחיד.

שיטה אחרת היא מתן הלוואות בתנאים נוחים לזמן ארוך. היתרון בשיטה כזו היא הגמישות: בעלי העסקים ייקחו הלוואה בגובה הסכום שהם זקוקים לו ובכך יגלו את החשיפה האמיתית שלהם ללא צורך בבדיקה פרטנית ובדוח רו"ח בסוף השנה. החיסרון הגדול בשיטה זו היא שהלוואות יכולות דווקא להעלות את חוסר הוודאות-הן מבחינה טכנית של "כמה לקחת הלוואה? לחודש אחד, שניים או שלושה?" ו"אם יהיו גלים נוספים כיצד נחזיר את החוב?" והן מבחינה פסיכולוגית שכן מתווה ההלוואות הינו יותר מסובך ופחות ברור לציבור.

התובנות מכלכלה התנהגותית מצביעות על כך שככל שמנגנון הפיצויים פשוט וברור, כך תעלה תחושת הביטחון ותחול ירידה בתפישת הסיכון. לשינויים פסיכולוגיים אלה תהיה השפעה אמיתית על מצב המשק באמצעות השפעתם על התצרוכת של משקי בית ועל התנהגות הפירמות. הבנק הפדרלי של ארצות הברית הפנים את התובנה הזו וחלק מהמדיניות המוניטרית שלו היא מה שנקרא forward guidance שמנגיש את המדיניות המוניטרית הצפויה לציבור בכדי להוריד את רמת הסיכון הנתפשת, לייצב את ציפיות האינפלציה, ועל ידי כך את הפעילות הכלכלית. אולי הגיע הזמן לאמץ מדיניות כזו גם בישראל?

הכותבת עוסקת בכלכלה התנהגותית ומלמדת בבית הספר למינהל עסקים של האוניברסיטה העברית