גם במחיר כבד: נתניהו צריך להימנע מעסקת טיעון

בתוך קלחת הדיון הציבורי בעד ונגד עסקת הטיעון בתיקי נתניהו, נקודה אחת מרכזית כמעט ולא הוזכרה. הדיון הקיים מתייחס לתועלות ולעלויות של כל אחד מהצדדים, התביעה ונתניהו, משל הייתה עסקת הטיעון סוג של הסדר פשרה המבוסס על הסכמה הדדית\ ולא היא.

ללא קשר לתוכנה, עסקת הטיעון אינה באמת עסקה. גם המינוח המשפטי המדויק יותר שלה, "הסדר טיעון", שאומנם נמנע מהמילה המטעה "עסקה", מסתיר יותר מאשר שחושף את האמת מאחוריה. למעשה, מדובר בהסדר שהגיונו הפורמלי, והיבטיו הסמליים גם יחד מציינים את ניצחון המערכת על הנאשם, שלא רק מורשע קבל-עם-ועדה אלא עושה זאת בידיו שלו, במעין חריקרי משפטי, בהרשעה עצמית.

ההרשעה בהסדר נשענת אפוא לא רק על מסכת ראיות על מגבלותיה, חולשתה ובמקרה של נתניהו חוסר הלגיטימיות לשיטתו בדרך השגתן. היא מנקה את השטח ממחדלי היועץ המשפטי לממשלה והתביעה מעדותם של עדי המדינה, מטענות האכיפה הסלקטיבית, מהסתרת הראיות ובכלל מהמופע העלוב של ניהול המשפט על-ידי נציגי המדינה.

ההרשעה בהסדר חסרת הנמקה ונשענת לא על הסכמה ופשרה אלא על ההודאה הפורמלית הנחשבת "לאדון כל הראיות", האדון שמולו "מלכת הראיות" ההודאה מחוץ לכותלי המשפט היא לא יותר משפחה נרצעה. אין צורך עוד בדבר מה נוסף ובחקירה ובדיקה. טקס ההשפלה מוחק את קשיי ההוכחה והספקות והתקדים בהאשמות.

השופטים עשויים לבחון האם אכן ההודאה כנה ומשקפת את העובדות כהווייתן, שהרי אין זה טוב מבחינת האינטרס הציבורי אם הנאשם אינו שלם עם הודאתו. על אף שחשיבה כזו היא נכונה וראויה, היא רק תחריף את ההשפלה ותחדד את התחושה הציבורית שנתניהו שיקר כשאמר שלא ביצע דבר - וכעת הוכנע.

בעיקר, במשפטו של נתניהו יש הבדל גדול בין הרשעה שאינה מלווה בהודאה, שמותירה פיתחון פה לנאשם לטעון שנפלה טעות, רשלנות, רפיסות מקצועית, הטעיה או "תפירה" מצד המאשימה, כזו שאף בית המשפט לא הצליח לאתרה ולנטרלה - לבין הרשעה שהיא תוצר של הודאה, שהיא באחת מתן לגיטימציה לכל ניהול החקירה והמשפט בידי התביעה.

המחשבה אודות פשרה יוצרת תחושת סימטריה, אבל הסדר טיעון אינו סימטרי. בעוד התביעה לא משלמת בהודאה ותוכל תמיד לתרץ את ההרשעה הפחות מחמירה בקיומם של קשיי הוכחה שאינם מעידים על חפות הנאשם - תמונת הנאשם המודה מורשע במו-ידיו ומאשרר את עליונות התביעה, על רקע דבריו כי לא יהיה כלום כי אין כלום, היא במובן מסוים קלון ציבורי חמור יותר מכל קלון פורמלי, וממנה צריך נתניהו להימנע ככל שניתן, אפילו במחיר של ויתור משמעותי על הענישה וסעיפי ההרשעה. אולי אפילו במחיר של סיכון ישיבה בכלא.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מומחה לדיני ראיות 

 *** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתב האישום נגדם, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שאול ואיריס אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.