ארבעה שבועות של מלחמה באוקראינה: האומנם רוסיה היא "נמר של נייר"?

ולדימיר פוטין יכול לחזור כאוות נפשו על המשפט, "המלחמה מתקדמת כמתוכנן". במלאות ארבעה שבועות לפלישתו לאוקראינה, איש אינו מאמין לו עוד.

איש אינו מאמין שערב המלחמה הוא הסב באחוזתו המפוארת, בחצי הדרך בין מוסקבה לפטרבורג, עם יועציו, ואמר להם, "עליכם להבטיח לי שהמלחמה תימשך לפחות עד תחילת האביב, שייהרגו בה לפחות 10,000 חיילים רוסיים, שאנחנו לא נכבוש אף עיר מרכזית אחת, וזלנסקי יהיה הכוכב העליון של העולם". קצת קשה להאמין בזה.

קצת קשה להאמין שהוא ציווה על שר החוץ הנצחי שלו, לברוב, "סרגיי ויקטורוביץ', הבטח לי שלפחות אריתריאה וצפון קוריאה יצביעו בעדנו בעצרת האו"ם".

קצת קשה להאמין שהוא תיכנן את התלכדות הדמוקרטיות המערביות נגדו במערכה של סנקציות כלכליות ופיננסיות מכאיבות, אשר יפילו את הרובל, ידהירו את האינפלציה ויקרבו את רוסיה אל חדלות הפרעון הראשונה שלה מאז המהפכה הבולשביקית (1917).

 שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב. יש תקווה לפשרה במו''מ עם אוקראינה / צילום: Associated Press, Sergei Ilnitsky

לא, הוא לא הפסיד במלחמה. לא, הוא לא יפסיד בה. אבל "פעולת השיטור המיוחדת" שלו גבתה מחיר מפליג מארצו וממשטרו. המלחמה שעמדה להחזיר את רוסיה אל מעמד של מעצמת-על, להדוף את המערב לפחות איזור-זמן אחד מערבה, ולהטיל אימה על ארצות מרכז אירופה, הניבה תוצאות לא-בדיוק-הפוכות, אבל כמעט הפוכות. בניסוח הקלאסי של מאו צה טונג (על אמריקה), רוסיה התגלתה כ"נמר של נייר".

שטות תהיה להקל ראש בפוטנציאל הצבאי שלה. היא עדיין מסוגלת לסיים את נוכחותו של המין האנושי על פני כדור הארץ. אבל זה מעולם לא עמד בספק. זה היא יכלה לעשות גם בימים הקודרים ביותר שלה. אבל זה לא מה שפוטין רצה להשיג. הוא קיווה לחזור אל חברת הענקים באמצעות תזכורת מפחידה על הפוטנציאל, לא באמצעות שימוש בפוטנציאל.

כלורין וסארין, עכברושים ותיקנים

העניין היחיד שבו הוא הצליח לשכנע את העולם החיצון הוא שטעות תהיה לייחס לו איזשהן עכבות. בעינו עומד החשש האמריקאי מפני מה שהוא יעשה "אם יידחק אל הקיר". את החשש הזה הביעו בכירים אנונימיים בימי המלחמה הראשונים; ואת החשש הזה הביע במפורש הנשיא ביידן בתחילת השבוע.

מה הוא יעשה? הדיבור בוושינגטון בשבוע האחרון נגע לסכנה שרוסיה תשתמש בגאזים רעילים, כלורין וסארין, אשר שימשו בהצלחה את בשאר אל אסד, כדי לנקות את חלב ואת רובעי דמשק מן המורדים, תחת מטריה אוירית רוסית. הכלורין הכבד ימלא כל מחילה וכל מרתף, וישרוף את ריאותיהם של המסתתרים. הוא יוציא אותם ממאורותיהם כדרך שמדבירים מוציאים תיקנים ועכברושים. וזה יהיה הסוף.

אבל באופן קצת מתמיה, וושינגטון ובירות אחרות החמיצו את המסר, אשר כתבנו עליו כאן עוד ביום א', שפוטין שיגר באמצעות שימוש בלתי צפוי בטילים היפר-סוניים, שמהירות טיסתם היא לפחות פי חמישה ממהירות הקול (6,200 ק"מ). היעד, מצבור תחמושת תת קרקעי ליד לביב, לא הצדיק את השימוש. מותר לשער שפוטין התכוון פחות לתחמושת ויותר לאוזני המערב. זה היה רמז עבה על יכולתו ועל כוונותיו.

קינזאל בקלינינגרד - ובלטקיה

שבועיים לפני שפלש לאוקראינה, פוטין שיגר ששה מטוסי מיג-31 לקלינינגרד, מובלעת רוסית בים הבלטי, שהיא אצבע רוסית משולשת הנעוצה במותניה של מרכז אירופה. זו היתה למטוסים האלה נחיתת הבכורה בקלינינגרד, ומצלמות וידיאו מן הצד הפולני של הגבול הנציחו את המעמד.

 צילום: Associated Press, Russian Defense Ministry Press Service

מיג-31 מסוגל לשאת טיל היפר-סוני, שהרוסים מכנים 'קינזאל'. לדבריהם, מהירות הטיל הזה גדולה "פי 27 ממהירות הקול", לא משהו ש'פטריוט' או 'כיפת ברזל' יוכלו אפילו לדגדג. אין למערב שום דבר המתקרב אל 'קינזאל'. תרשים של טווח הטיל מראה שכל בירות אירופה, חוץ ממדריד ומליסבון, נמצאות בטווח הפגיעה שלו.

כמובן, שימוש בקינזאל יהיה סוף העולם, פשוטו כמשמעו. אבל האיש הנדחק אל הקיר, וחושש מפני תבוסה והשפלה, עלול לנסות. האומנם האמריקאים יחליטו לסיים את העולם רק מפני שהוא יירה קינזאל אל בסיס האויר הגדול שלהם בראמשטיין, בדרום-מערב גרמניה?

אין לשאלה הזו שום בסיס מודיעיני. אבל ישראלים רשאים להתעניין בעובדה שב-19 בפברואר, מטוסי מיג-31 רוסיים, שהמריאו מבסיס חמיימים ליד לטקיה, סוריה (הצמוד לנמל התעופה הבין לאומי ע"ש באסל אל אסד), תירגלו ירי של טילים היפר-סוניים לעבר מזרח הים התיכון. זה היה חמישה ימים לפני הפלישה לאוקראינה. הבוס בקרמלין פשוט יצא מגדרו לאיים ולאותת, והוא מוסיף לאיים ולאותת. אין זה מן הנמנע שהדמיית חמיימים השפיעה גם על ממשלת ישראל לכלכל את צעדיה בזהירות.

הדינמיקה של כל יום נוסף

למלחמה הזו יש דינמיקה, החורגת הרבה מעבר למאורעות קונקרטיים. ככל שהיא מתארכת כך מתרבים הפאקטורים הנעלמים במשוואה. דיברנו לעיל על הפאקטורים של פוטין, העלול לעשות דברים שאנחנו איננו מסוגלים להעלות על הדעת. אבל יש גם פאקטורים אוקראיניים ויש כמובן פאקטורים אירופיים-אמריקאיים.

הבענו כאן הדעה בתחילת המלחמה, כי כל יום נוסף של לחימה יגדיל את הלחץ על הדמוקרטיות המערביות להסלים את תגובותיהן. הנחנו שכל יום כזה יעמיק את הסיקור של הזוועות בערי אוקראינה, יפגין את האפקטיביות של הלוחמים האוקראינים (בוודאי יחסית לציפיות הפתיחה הנמוכות להפליא), ויגדיל את הביקורת על אזלת ידו של המערב. ואומנם, כמעט כל יום מניב סנקציות חדשות על רוסיה והרחבה של הסיוע הצבאי והפיננסי לאוקראינה (היא זקוקה לכסף לא רק כדי להילחם, אלא גם כדי לשלם משכורות, לסבסד, להפעיל שירותים, לחלק מזון).

כל יום נוסף עם קריאת תיגר של זלנסקי מן הרחוב בקייב, או במליאת הפרלמנט של מישהו (הישראלים ביום א', האיטלקים אתמול); כל יום החוזר ומראה את אכזריותם של הרוסים במאריופול; וכל יום שבו הרוסים מתפתים לשגר טילים נגד יעדים עירוניים חדשים משפיע על תהליך קבלת ההחלטות במערב.

 נשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי, הלילה / צילום: Associated Press, Ukrainian Presidential Press Office

השה העולה על מזבח אירופה

מחר יגיע ג'ו ביידן לאירופה, לוועידת פיסגה של נאט"ו ולפגישות עם מנהיגים אירופיים. באירופה גובר הלחץ להטיל אמברגו על נפט רוסי ללא דיחוי, ולא לחכות עד סוף השנה, כפי שהוכרז בתחילת המלחמה. שר החוץ של אירלנד, שהיא ארץ נייטרלית, ואינה חברה בנאט"ו, הכריז השבוע, כי "כאשר אנחנו מתבוננים בהיקף החורבן באוקראינה, קשה מאוד לדעתי לטעון שעלינו להימנע מלהפסיק את יחסי המסחר הנורמליים בתחום האנרגיה, בייחוד דלק ופחם". רוסיה מספקת 27% מיבוא (לעורך: מיבוא) הנפט של אירופה ו-46% מיבוא הפחם.

חודשים, או אולי שנים, יידרשו לפני שיתחוורו תוצאותיהם המלאות של ארבעת השבועות הראשונים. אבל התוצאה החשובה ביותר היא הלא-תוצאה: המלחמה הזו לא שינתה את מאזן הכוחות באירופה. היא עזרה לאירופים להתרכז. הם מתחילים להתחמש ולארגן את צבאותיהם באקט שלא נראה כמותו מאז תחילת שנות ה-50, כאשר דובר על הקמת צבא כל-אירופי נגד ברית המועצות.

אוקראינה, לאסונה, היא השה העולה על מזבח אירופה; כמו פולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה של ימי המלחמה הקרה. האומץ של התנגדותה מציל את אירופה, מבלי שאיש יוכל להציל אותה.