הסנקציות גורמות לזינוק במחירים, והמנהיגים מקוששים פתרונות. האם זה יעבוד?

המונח ‘מחסור’ חזר אל לב השיח הכלכלי בשנה האחרונה, וביתר שאת מאז שפרצה המלחמה באוקראינה. מחסור בנפט, מחסור בגז, מחסור באשלגן - ומדאיג במיוחד: מחסור אפשרי במזון.

הנתונים אמנם עלו לכותרות בשבועות האחרונים, אך בכל זאת כדאי לחזור עליהם. רוסיה, כך הזכיר בסוף השבוע האחרון ארגון המדינות המפותחות (OECD), אחראית לאספקה של 19% מהגז הטבעי בעולם ול-11% מכלל ייצור הנפט.

התלות של אירופה באספקה הרוסית כבר בא לידי ביטוי - מחירי הגז הטבעי באירופה (וליתר דיוק מחירי הספוט, כלומר גז הנמכר בעסקות מזדמנות), זינקו פי עשרה תוך שנה. מחירי הנפט ביבשת הכפילו את עצמם באותה תקופה. "זעזוע המחירים הזה", מתריע ה- OECD, "עלול להגביר את העוני ולשבש את הייצור של המוצרים והשירותים בכל העולם".

זה לא רק אנרגיה. רוסיה ואוקראינה אחראיות ביחד ל-30% (!) מייצוא החיטה בעולם ול-18% מייצוא התירס. רוב הייצוא, כך הזהירה החודש קרן המטבע הבינלאומי, מתבצע דרך נמלי הים השחור, שסגורים עכשיו בעקבות הלחימה. החוזים העתידיים על מחירי החיטה זינקו גם הם לשיא.

זינוק במחירי המזון

המלחמה עשויה להשפיע גם בעקיפין על אספקת המזון בעולם: רוסיה מייצאת 14% מהדשנים בעולם והשעתה זמנית את הייצוא בתחילת חודש מרץ. בארה"ב, כך לפי רויטרס, מחירי הדשנים כבר זינקו מתחילת השנה ב-12%, אחרי שזינקו ב-17% בשנת 2021. לזינוק הזה במחירים תהיה השפעה על החקלאים והיבולים גם בשאר המקומות בעולם.

כבר עכשיו אפשר לראות זינוק במחירי המזון, במיוחד במדינות שמייבאות בשגרה חלק ניכר מהחיטה שלהן מרוסיה. כך למשל מצרים, יבואנית החיטה הגדולה בעולם. השבוע, מצרים היטלה פיקוח מחירים על לחם לא מסובסד, אחרי שהמחיר שלו עלה ב-15% בחודש. חוקרי מכון המחקר הבינלאומי, ‘המועצה האטלנטית’, הזכירו השבוע שיש הרואים במחיר הלחם את הטריגר לפרוץ המחאות באביב הערבי של 2011. "מחירי המזון גבוהים יותר היום משהיו ב-2011, והם רק מטפסים".

באופן טבעי, יש מי שהזינוק במחירי המזון יכאיב לו יותר, ויש מי שפחות. לפי נתוני קרן המטבע, מזון מהווה 17% מהוצאות הצרכנים בכלכלות מתקדמות, ולא פחות מ-40% במדינות הסאב-סהרה באפריקה. מה שעולה לכותרת בארה"ב ובבריטניה הוא דווקא הזינוק במחירי הדלק.

ימי ראשון בלי מכוניות

מחסור, או לכל הפחות עליות מחירים, נגרמות כשההיצע לא מדביק את הביקושים. בשיח הכלכלי בישראל, המוקד הוא בדרך כלל בפתרונות שיגדילו את ההיצע ויורידו את המחיר: עוד ייבוא, עוד תחרות, פחות מכסים.

בעולם ראינו צעדים כאלה בתגובה לטלטלה הנוכחית: בארה"ב ובשורה של מדינות נוספות עשו שימוש במאגרי הנפט האסטרטגיים. בבריטניה לעומת זאת עשו צעד להורדת המחירים והפחיתו השבוע את המס על הדלק.

אבל היצע וביקוש יכולים להיפגש גם באמצעות "הרס ביקושים". מה זה אומר? בראיון לגלובס בשבוע שעבר הסבירה פרופ’ הלן תומפסון, מומחית בעל שם לאנרגיה, שהמחירים הגבוהים עשויים לגרום לצרכנים להפסיק לקנות ובכך לצמצם את הביקוש. "כאשר מחירי הנפט מגיעים לרמות מאוד גבוהות, כל מי שמשתמש בנפט לא יכול להרשות לעצמו לקנות במחירים האלה. מאזרחים, דרך יצרניות גדולות ועד חברות תובלה. אז הם פשוט מפסיקים לקנות".

לפני שבוע, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (IEA) אפילו הציעה צעדים פרקטיים שמטרתם לצמצמם את הביקושים באופן מבוקר וכך למנוע מחסור באנרגיה שיוביל למשבר. המתווה שלהם אמור להוביל תוך 4 חודשים לחסכון יומי של 2.7 מיליון חביות, כמו למשל בצריכת הנפט של כל המכוניות בסין. הוא כולל בין היתר: הפחתת מהירות הנסיעה בכבישים מהירים ב-10 קמ"ש; מעבר ל-3 ימי עבודה מהבית כשזה מתאפשר; ימי ראשון בלי מכוניות בערים; הוזלה בתעריפי התחבורה הציבורית ועידוד נסיעה באופניים, קורקינטים והליכה; והגדלת הנסיעות המשותפות.

מנסים לפנות לערכים

בני אדם לא אוהבים במיוחד להצטמצם, וגם לא לשלם יותר. בעקבות כך, אפשר היה לזהות בחודש האחרון פנייה של המנהיגים לעקרונות. הקריאות של מנהיגי המערב אמנם לא דיברו על צמצום של ממש, אבל כן ניסו למסגר את העלייה הנוכחית במחירים כקורבן שהציבור לוקח על עצמו.

נשיא ארה"ב ג’ו ביידן הבהיר עם הטלת הסנקציות, שיהיו לו מחירים. "אנחנו נוקטים בצעד הזה כדי להכאיב לפוטין, אבל יהיו לו עלויות גם כאן בארה"ב. להגנה על החירות יש מחיר". ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג’ונסון, הכריז בחודש שעבר שהמשמעות של הסנקציות תהיה "עלויות, חוסר נוחות, וקושי בבריטניה. אבל זה מחיר ששווה לשלם עבור הבסת המטרות של ולדימיר פוטין".

 בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה / צילום: Associated Press, Brendan Smialowski

הפנייה לעקרונות ולטוב הכללי לא יותר מדי הוכיחה את עצמה במשבר האקלים. קשה לומר שהאנושות השתכנעה להקריב את צריכת האנרגיה שלה באופן דרמטי לטובת הדורות הבאים. האם הציבור במערב ישתכנע מהקריאות של מנהיגיו שהקורבן הנדרש ממנו כעת הוא אכן כזה שכדאי לשלם?

פרופ’ תומפסון, למשל, מסכימה שאפשר לזהות תנועה בכיוון הכללי של "פוליטיקה של הקרבה", כהגדרתה. פוליטיקה בה אומרים לבוחרים "שצריך לעשות בחירות קשות, ושאם אנחנו רוצים להתעמת עם רוסיה, ולהטיל סנקציות אנרגיה, אנחנו צריכים להפחית את צריכת האנרגיה".

לפי תומפסון, הקושי הוא בכך שהתנאים הפוליטיים לכך לא בהכרח קיימים. "באירופה של אחרי מלחמת העולם היתה עדיין תחושה מסוימת של קורבן משותף. המלחמה יצרה מצב שבו האזרחים מימנו ישירות את הוצאות הממשלה באמצעות המסים חשבונות החסכון שלהם", היא מסבירה.

"אך מאז שנות ה-70 לא היה מצב שהפוליטיקאים אמרו לאזרחים שהם צריכים לתרום את מה שהכרחי עבור המדינה. אבל אולי מגיפת הקורונה התחילה לשנות קצת את המצב".