בסוף השבוע שעבר, לאחר הדרמה הפוליטית שיצרה פרישתה של ח"כ עידית סילמן, והאיום הממשי על המשך יכולתה של הקואליציה להמשיך ולפעול, שיגרה סיעת ימינה מכתב לוועדת הכנסת בו היא מבקשת להכריז על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש. "מאז מועד הקמת הממשלה בראשותה עומדת סיעת ימינה, ועוד טרם הקמתה, בחר חה"כ שיקלי לתת גט כריתות לסיעה", נכתב במכתב. "הלכה למעשה, מתחילת הדרך חה"כ שיקלי לא ראה עצמו כחלק מהסיעה". אם כך, מדוע בסיעה מבקשים להכריז על שיקלי רק כעת כפורש? מה המשמעות של הכרזה כזאת? והאם עצם הבקשה של הסיעה מספיקה כדי לקבוע זאת? נעשה סדר.
ההוראות לגבי פרישה נמצאות בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת. סעיף 6א(ב) לחוק היסוד מגדיר "פרישה מסיעה" כך: "לרבות הצבעה במליאת הכנסת שלא בהתאם לעמדת הסיעה בענין הבעת אמון לממשלה או אי־אמון בה; ואולם הצבעה כאמור לא תיחשב כפרישה אם חבר הכנסת לא קיבל כל תמורה בעד הצבעתו". התמורה, כך מגדיר החוק, יכולה להיות "במישרין או בעקיפין, בהבטחה או בהתחייבות לעתיד, ולרבות הבטחת מקום ברשימת מועמדים לכנסת, או מינוי חבר הכנסת עצמו או אדם אחר לתפקיד כלשהו".
על פניו, סוגיית התמורה יכולה להיות משמעותית כאן. שיקלי אמנם הצביע פעמים רבות (651, לפי המכתב של ימינה) נגד עמדת הסיעה שלו, אבל נראה שהוא יכול לטעון די בקלות כי לא קיבל תמורה עבור ההצבעות הללו, ופעל ממניעים אידיאולוגיים. יתרה מכך, לפחות במישור הציבורי שיקלי יוכל לטעון כי דווקא הוא זה שנותר נאמן להבטחות המפלגה מלפני הבחירות וכי חבריו הם אלה שהפרו אותן.
אבל מה קובע החוק? כאן צריך לשים לב למילה "לרבות" שמופיעה בנוסח החוק. כבר ב-1994 קבע נשיא ביהמ"ש העליון דאז מאיר שמגר, בפסק דין שעסק בח"כים שהתפלגו מצומת: "אנו רואים כי הגדרה זו איננה מלאה וממצה, היינו היא אינה באה לתאר באופן מלא את מהותו של המושג 'פרישה מסיעה'". היועמ"ש הקודם של הכנסת, אייל ינון, קבע כבר ב-2012: "כאשר הגדרה בחוק מתחילה במילה 'לרבות' [...] יש בכך להבהיר שאין מדובר בסיטואציה יחידה".
אז באילו עוד סיטואציות יכול להיות מדובר? החוק לא מפרט, וגם התקדימים אינם רבים. התקדים הראשון נוגע למיכאל נודלמן שהצביע באופן עקבי נגד עמדת סיעת "האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו". כאן נודלמן גם קיבל תמורה על פי הטענה, הצעה להצטרף לסיעת קדימה, שהגיעה אחרי שנה וחצי של התנהלות עצמאית מהקו הסיעתי, ולכן ההכרה בו כפורש אינה מלמדת אותנו הרבה.
המקרה השני דומה יותר למקרה של שיקלי. ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסיעת ישראל ביתנו ביקשה להכריז עליה כפורשת על רקע הקו העצמאי שנקטה בהצבעותיה ובהתבטאויותיה הפומביות. לוי-אבקסיס לא קיבלה תמורה מוחשית עבור פעולותה, ובכל זאת היועמ"ש ינון וגם חברי הכנסת תמכו בהגדרתה כפורשת. זאת ,כאמור, על סמך אותה פרשנות של המילה "לרבות" המופיעה בלשון החוק.
אם גם במקרה של שיקלי ועדת הכנסת תחליט להגדיר אותו כפורש תעמוד בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט המחוזי בירושלים. לוי-אבקסיס לא ניסתה את האפשרות הזאת, אבל נודלמן שהוכרז כך לפניה, אכן הגיש ערעור ונדחה.
ולמה בעצם כל כך חשוב לימינה להכריז כעת על שיקלי כפורש? חוק יסוד: הכנסת מאפשר לפורש להתפטר בסמוך להכרזה וכך להתחמק מסנקציות. אם הוא אכן יתפטר ימינה תוכל להכניס במקומו את הח"כ הבא ברשימה ולקואליציה יהיה שוב ברוב בכנסת. ואם יחליט להישאר ח"כ? במקרה כזה החוק קובע שיושתו עליו סנקציות משמעותיות: הוא לא יוכל להצטרף לשום סיעה אחרת בכנסת הנוכחית או לקבל במסגרתה תפקיד בממשלה, בנוסף, בבחירות הבאות הוא לא יוכל לרוץ במסגרת מפלגה שמכהנת בכנסת הנוכחית. תקנון הכנסת גם ימנע ממנו להגיש הצעות אי-אמון בממשלה.
תחקיר: אוריה בר-מאיר
לקריאה נוספת:
- הפסיקה של השופט שמגר מ-1994
- בדיקת המשרוקית: האם לפי החוק אי אפשר להכריז על עמיחי שיקלי כפורש?
- הדיון בכנסת בבקשה להכריז על ח"כ נודלמן כפורש
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
