אילון מאסק, טוויטר ורוחות הרפאים של מערכות הבחירות בארה"ב

חוק המחסור בכלכלה נוגע גם לאילון מאסק. לא משנה כמה כסף יש לו על הנייר, הוא עני כמו כולנו מבחינת כמות הזמן ותשומת-הלב שהוא יכול להקדיש לכל תחומי העניין שלו.

מאסק אינו נאיבי כמו שהחליט להציג את עצמו. הוא יודע, מסיבות עסקיות ופוליטיות, שטוויטר  חצתה את הרוביקון ב"ניטור" התוכן המופיע באתר שלה - היא לא יכולה להרשות ביטוי חופשי ללא הפרעות.

מפרסמים לא יוכלו לבלוע את זה. הציבור, הפועל דרך פוליטיקאים וקבוצות, לא יקבל זאת. טוויטר לעולם תהיה במלחמה נגד קבוצות מאורגנות - רוסים, ג'יהאדיסטים, גזענים לבנים, אנטיפה - המבקשים להשתמש ברשת כפלטפורמה לצרכיהם השונים.

שלא כמו חברות הטלפונים, שאין להן אחריות על המסרים שהמשתמשים בהן מחליפים ביניהם, חברות רשתות חברתיות גם מתערבות בעזרת אלגוריתמים הקובעים איזה ממיליארדי המסרים המועברים כל יום ברשת לקדם הלאה למשתמשים שלהן. משתמשי טוויטר, מה לעשות, מנסים לקדם בטוויטר גם דברים לא אטרקטיביים.

מבחינת מאסק, להיות כליא הברקים של ההגנה על זכויות כל האנשים האלה יהפוך לעניין בעייתי די מהר, לאור האינטרסים העסקיים העיקריים שלו, בעיקר חברת המכוניות החשמליות טסלה.

מגיע למאסק כל הכבוד על כך שהציף דיון שהתנהל כרעש רקע למלחמות הקורונה, הבחירות של 2020, שגיונות ה"קנוניות" של הרוסים ועוד. בכך שהרשו "לבדוק" את התוכן, פתחו טוויטר ופייסבוק את הדלת לכך שקבוצות אינטרס מאורגנות ינסו לשלוט במדיניות בדיקת התוכן. זה הנושא האמיתי שצריך להיות נידון.

בין חופש הביטוי להתנגדות לגזענות והכחשת שינוי האקלים

מאסק מדבר בזכות עקרונות נכונים כמו חופש הביטוי; מבקריו מדברים על עקרונות נכונים אחרים: התנגדות לגזענות, סקסיזם והכחשת שינוי האקלים. אבל יש עקרון אחד שנכונותו לא בטוחה: הציפייה שהבחירות של 2024 יוכרעו על ידי קומץ קולות כפי שקרה בשני סבבי הבחירות האחרונים, שכל אחד מהם נקבע על ידי פחות מ־70 אלף קולות בשלוש מדינות.

הציפייה שהתפתחויות ייחודיות של הרגע האחרון יהיו מכריעות במרוץ: ב־2016, ההתערבות באוקטובר של מנהל ה־FBI ג'יימס קומי הטביעה את הקמפיין של הילרי קלינטון; ב־2020, המחשב הנייד של האנטר ביידן הביא את ארה"ב לניסוי חסר תקדים בקבירת ידיעות חדשותיות על ידי התקשורת האמריקאית וקהיליית המודיעין על מנת להגן על ג'ו ביידן.

וכמובן, בסופו של דבר, הציפיה שדונלד טראמפ ינסה לרוץ שוב: תקשיבו לכל פודקאסט עם לארי סאמרס על אינפלציה, פיונה היל על רוסיה או ביל קריסטול על כל נושא שיש. אי אפשר לא לזהות בין השורות שמתגברת תחושה בכל רחבי הממסד שהדבר הדחוף ביותר הוא למנוע מטראמפ לחזור לבית הלבן.

כעת אתם מבינים למה ההצעה של מאסק למדיניות תוכן מתירנית חדשה בטוויטר - כל ציוץ שאינו בלתי חוקי באופן מוצהר יהיה מותר - התקבלה כמעט כהכרזה אפוקליפטית.

בהיסטוריה מהעת האחרונה האמיתית או המדומיינת, יש אנשים שחשים ששליטה במדיניות התוכן של טוויטר הייתה שווה לקביעה המנצח בשתי מערכות הבחירות לנשיאות האחרונות.

טראמפ, אחרי ככלות הכל, השתמש בטוויטר כדי לעקוף תקשורת ארצית עוינת ולהרכיב את הקואליציה המנצחת שלו ב־2016. ב־2020, הפרוגרסיבים השתמשו בטוויטר על מנת לקבור את סיפור הלפטופ (של האנטר ביידן) לפני יום הבחירות, ואחרי ה־6 בינואר 2021 השתמשו ברשת כדי לעצור הפיכה שלטונית, על ידי סילוק טראמפ מהפלטפורמה.

לא נראה שקיטוב היא המילה הנכונה לתיאור קהל הבוחרים בימינו, כשנראה שתוצאות ההצבעות יוצרות מצבים בהם זהות המנצח מוחלטת על ידי עניינים כמו חלוקה למחוזות הבחירה, או שערוריות שמתגלות בשבועות שלפני ההצבעה.

הניחוש שלי: ביג דאטה משחק כאן תפקיד. העיתונאים שון טרנד ודיוויד ביילר הראו באמצעות מדד חוזק המפלגות שלהם, שהדמוקרטים והרפובליקאים נעשו יותר ויותר יעילים בחלוקת השלל הפוליטי ברחבי המדינה מאז ימי קלינטון. אפילו שינוי בחבר האלקטורים או בסנאט, כמו שרוצים לעשות חלק מהדמוקרטים, אולי יצליח לערער את הדואופול רק באופן זמני.

אותו דבר נכון לגבי אותם דמוקרטים ורפובליקאים שנשבעו שלעולם לא יתמכו בטראמפ וחושבים שהמפלגה הרפובליקאית של ימינו כל כך טימאה עצמה עם טראמפ שהיא חייבת להיעלם. האם הם חושבים ש־75 מיליון המצביעים שלו יישארו ללא ייצוג במערכת הפוליטית שלנו?

תהיה הסיבה אשר תהיה, יש מעט נכסים שהשליטה בהם משנה כמו שליטה בטוויטר, כאשר מרוצים נשיאותיים מוכרעים על ידי הגחמה האחרונה של המצביעים האדישים ביותר.